מאגר סיפורי מורשת

משפחה אימפרה

בילדותי, היינו משפחה לתפארת. אבא, אמא, שתי בנות ושלושה בנים. כשהייתי בת 9 איבדתי את אבא. זה היה מאוד קשה אבל למדתי להתמודד. הייתי קטנה, לא הבנתי מה זה לחיות בלי אבא, היתה לנו שכונה כמו משפחה. כולם היו משחקים ביחד. כך עבר לנו הזמן והיה ממש כייף. מכלום עשינו משחקים .

עם הזמן כשגדלתי, אבא התחיל להיות חסר לי בבית הספר. כשהייתי רואה את אמא שלי מגדלת את הילדים לבד (כולם היו קטנים) כאב לי מאוד. התחלתי מאוד להעריך מה זה אבא.

אהבה מנצחת

פעם אחד כששיחקתי בשכונה, אחותי הביאה את החבר שלה לבית והחבר הביא את החבר שלו (שקראו לו אלי). אני הייתי קטנה, בת 15. לא חשבתי אפילו לרגע על חברות. ברגע שאלי ראה אותי הוא היה אומר לאמא שלי: "אני אחכה לה עד שתיגדל ואני איקח לך את הילדה הזאת" אמא שלי הייתה מאוד קשורה אלי והיא ענתה לו: "הילדה הזאת תישאר איתי. אתה לא תיקח לי אותה". עם הזמן גדלתי קצת. היה לנו מועדון שכונתי, כמו דיסקוטק, שם כל החברים היו נפגשים ונהנים. אלי ראה שאני הולכת לדיסקוטק והתחיל לחזר אחרי. בהתחלה לא רציתי. כי הייתי עדיין ילדה. אחרי שנה אחותי מזל נפרדה מהחבר שלה כי הוא טס לחול. ואני לא יודעת למה, אבל פתאום נקשרתי לאלי והסכמתי לצאת איתו. באותה תקופה הגיע לי צו ראשון מהצבא. אלי התחיל לדאוג ופחד שאני אליך לצבא ואני יעזוב אותו. אמא שלי תמיד אמרה לו "היא לא תבוא אילך אם לא תבקש את ידה" ואלי היה מוכן לעשות הכל בשבילי. מהר ארגנו את מסיבת האירוסים. אחר כך אלי הציע לי נשואים ובגיל 17 וחצי כבר הייתי  מתחת לחופה.

ילדים זה החיים שלי

התחתנתי מאוד צעירה. נכנסתי להריון הראשון והייתה ממש שמחה. נהנינו מהריון כל יום. כשהגעתי לחודש שמיני הרגשתי כאבים ופחדתי ללכת לבית –חולים. אמא של בעלי אמרה לי "אל תפחדי תלכי יעשו לך בדיקות – אם את צריכה ללדת אז ישאירו אותך ואם לא את תחזרי לבית". לא היתה לי ברירה, הזמינו לי אמבולנס ונסעתי. הגענו לבית- חולים והתחילו לעשות לי כל מיני בדיקות. הבדיקה הראשונה לא הייתה תקינה אבל לא אמרו לי כלום. בא עוד רופא בדק אותי ושאל אותי "מי בא איתך". אמרתי לו שבעלי, אז קראו לו. הרופא ישב ודיבר איתנו ואמר "אתם עוד צעירים. אתם יכולים להביא עוד ילדים" ואני בכלל לא הבנתי מה הוא רצה ממני! הייתי ילדה תמימה. שאלתי אותו "למה אתה אומר ככה?". אז הוא הסביר לי שהוא לא שומע את הדופק של העובר. אני ובעלי צרחנו לשמים עברנו שלושה ימים בבית חולים כמו גיהנום! הייתי רואה תינוקות שיוצאים לבית והייתי מתעלפת היה לי ממש קשה!

אחרי שנה נכנסתי להריון והיינו מאושרים אבל היה פחד גדול מאוד שלא יקרה לי שוב פעם מה שעברתי בהריון הראשון. כל יום עבר במחשבות. והיו כל מיני בדיקות מעקב. בחודש תשיעי היו לי כאבים. נסעתי לבית חולים ואמרו לי שאני צריכה ללדת. אני ובעלי היינו ממש במתח. בחדר הלידה אמרו לבעלי לצאת. כשהתינוק סוף סוף יצא ובכה התחלתי לבכות משמחה. אמרתי לצוות הרפואי "רוצו תגידו לבעלי שנולד לו בן!" הם הלכו אליו אמרו לו "מזל טוב נולד לך בן" פתאום הוא התעלף. לאחר מכן נכנס אלי עם נשיקות, חיבוקים והשמחה היתה גדולה. התחלנו לחשוב על שם אז חשבנו לקרוא לו על שם אבא שלי שקראו לו אברהם חיפשנו מה מתאים לשם הזה ומצאנו אבישי. כשיש משמעות נוספת והיא מתנה. ובשבילנו זה ילד יקר – אבא של קורן המקסים, נכדי האהוב. לא ויתרתי ורציתי עוד ילדים.

אחרי שלושה חודשים נכנסתי שוב להריון. בחודש תשיעי הגעתי לבית חולים עם כאבים ובאותה תקופה לא ידעו מה מין העובר. הרופאים בדקו אותי – ואמרו לי "תתכונני לברית" אמרתי לו שלי זה לא חשוב מה יצא-רק שיהיה בריא! הלידה התחילה ובסיומה הרופא אמר לי "מזל טוב יש לך בת" אמרתי שזה לא יכול להיות הרי הרופא אמר לי שיש לי בן ופתאום המיילדת מראה לי אותה. אמרתי להם "לכו תגידו לבעלי! זה לא בן, זאת נסיכה!" הייתי מאושרת עד הגג! כשמרב הייתה בת שנה נכנסתי שוב להריון, הכל עבר בשלום, לא היה לי הרבה זמן לעשות בדיקות כי היו לי שתי תינוקות בבית. ההיריון השלישי עבר מהר ואחר כך הייתה לי בעיה  איפה אני שמה את התינוקות שלי. דיברתי עם אישתו של אחי והיא הסכימה ושמרה עליהם. בחודש תשיעי היו לי כאבים. נסעתי עד שדרות, שמתי את הילדים ונסעתי לבית חולים. כל הדרך היו לי ממש כאבים. כשהגענו, בעלי הלך לשתות עם אחי ואני נכנסתי לבדיקות לפני הלידה. ברגע שהתחילו לבדוק אותי, אמרתי להם שאני מרגישה שהתינוק יוצא. הכינו אותי ללידה, ילדתי צ'יק צ'ק, אמרתי להם "תגידו לבעלי שילדתי" כשהם אמרו לו, הוא נדהם: "לא יכול להיות! עכשיו רק הגענו!" כשהוא נכנס וראה אותי הוא האמין! אני זוכרת ששנינו היינו מלאי אושר. לתינוק קראנו קובי יעקב על שם חמי.

אחרי שבע שנים נכנסתי שוב להריון והייתי במעקב היריון במשך תשעה חודשיים. הייתה לי לידה מאוד קשה. ברגע שהתינוק יצא אמרו לי "מזל טוב יש לך בת!" יום לאחר הלידה שאלתי את הצוות הרפואי למה לא מביאים לי את התינוקת. ואמרו לי ללכת לרופא כי הוא צריך לדבר איתי. חיכיתי לבעלי שנלך ביחד לרופא. נכנסנו לחדר והרופא אמר שהילדה נמוכה. וקיבלנו את זה. אני זוכרת שכל ההריון היה תקין.

ליטל האהובה זכרונה לברכה

קראנו לה ליטל. גידלנו אותה באהבה. היו לנו הרבה בדיקות, ניתוחים, מעקבים, מלחמות, בלגנים. כשליטל גדלה היא הייתה ילדה מאוד חכמה, מצחיקה ואפילו מגניבה. כשהגיעה לגיל 10, הרופא אמר שהיא צריכה דחוף ניתוח פוליפים. הרופאים הכניסו אותי ממש ללחץ ומהר הזמנו תור. אני זוכרת שהתור נקבע לשעה 5 בבוקר. נסענו אני, בעלי ומירב-הבת שלי. הגענו לבית חולים, קיבלו אותנו מיד. איך שהיא נכנסה לניתוח, אולי 5 דקות לאחר מכן, פתאום ראיתי רופאים רצים, לא הבנתי מה קורה, אמרתי למירב יש לי הרגשה לא טובה. מעניין מה קורה שם בפנים. אחרי כמה דקות יצא הרופא ואמר לנו שיש בעיה. הוא סיפר שהם מנסים לעזור לה. נכנסתי ממש ללחץ אמרתי למירב "לכי תחפשי את אבא! תגידי לו שיבוא מהר". היא רצה מהר והיא מצאה אותו מתפלל אמרה לו "אבא בוא מהר יש בעיה עם ליטל". אני נזכרת שהוא הגיע ושאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שהרופא אמר שיש בעיה בניתוח. אחרי כמה דקות הרופא שוב יצא ואמר לנו שהילדה נפטרה. באותו רגע, חשכו ענינו, התחלנו לצרוח! לא האמנו! רק הגענו – תוך שעה הכל נגמר! קיבלנו את זה ממש קשה-אני, בעלי, הילדים וכל המשפחה! זה היה ממש הלם לכולם.

הזוית האישית

רחל אלמליח: אני ממש שמחה שניתנה לי זכות לכתוב משהו על ליטל ז"ל כי זה דבר שאני שמרתי בלב כבר 16 שנה וכל זה בזכות הפרויקט של בית ספר בגין. תודה רבה לכם.

קורן אלמליח: הקשר ביני לבין סבתא התחזק מאוד!