מאגר סיפורי מורשת

קהילת היהודים בתימן הייתה מבוססת ותומכת היהודים בתימן נשאו במשרות ציבוריות, היו שופטים בבתי משפט, היו עושים סדר ציבורי ואחראים גם על השחיטה והמצוות היהודיות בכשרות. אביה של סבתי הייתה דמות מוכרת ומכובדת ע"י מלך תימן והיו לו הרבה עובדים ערבים שעבדו אצלו. כאשר הגיעו שמועות לתימן על מלחמת השחרור בשנת 1948 והקמת מדינה ליהודים, התחילו הערבים בתימן לבצע פוגרום והרג ביהודים השכנים שלהם.

סבתי שנולדה בשנת 1943 הייתה בת 5 באותה תקופה, זוכרת עד היום את אותו לילה של הבריחה מתימן לארץ ישראל.

סיפור הבריחה

בלילה אחד, הגיעו ערבים חמושים ברובה ובסייף (חרב גדולה מאוד), תפסו את אבא שלה ורצו להוציא אותו להורג. היא זוכרת עד היום שהוא התעטף בטלית שלו ואמר: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" וחיכה למותו, כשאשתו וכל ילדיו צופים בו. לפתע נכנסו כל השכנים שגרו בסמוך והחלו צועקים על הערבים: "איך אתם יכולים לעשות זאת? הרי הוא נתן לכם פרנסה כל השנים? בזכותו יש לכם עבודה ואוכל" הערבים נבהלו באותו רגע מכול המהומה סביבם וברחו.

עוד באותו לילה, הזמין אביה של סבתי משאית, עליו הועמסו כל הילדים ובני המשפחה ונסעו כמו שהם, כשרק בגדיהם עליהם לכיוון שדה התעופה בעדן על מנת לברוח לארץ ישראל.

סבתי זוכרת עד היום את המראה של הערבים מגיעים לביתה ואביה אומר תפילה, הפחד והבהלה ששררו בה נשארו עד היום.

במהלך הבריחה נעצרה המשאית בדרך על ידי ערבים ובוצע בה חיפוש, לראות אם הבריחו איתם נשק, כסף או זהב. הם הגיעו למחנה עולים בעדן ונשארו שם 3 שבועות עד שעלו לארץ בשנת 1949.

 עליית יהודי תימן

העלייה לארץ "על כנפי נשרים"

לאחר 3 שבועות במחנה העולים, נמסר להם שהגיע תורם לעלות למטוס לארץ ישראל. ברגע שהלכו לכיוון השדה תעופה סבתי ראתה את גודל המטוס וחששה מאוד, היא נבהלה והפילה את הפתילה שאמא שלה הביאה לה לשמור, הפתילה נפלה לארץ ונשברה.

בגלל שסבתי לא ראתה אף פעם מטוס היא חשבה כשפתחו את המדרגות של המטוס שיזרקו לשם את כל הילדים אבל הסתבר לה שהעלו את כול האנשים לתוך המטוס. בתוך המטוס היו הרבה אנשים צפופים ומפוחדים. כאשר הם הגיעו לארץ הם ירדו מהמטוס ונישקו את הרצפה ואמרו "ברוך אתה ה' שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". לאחר מכן פזרו אותם במשאיות למחנה עולים, מאחר ולסבתי היתה כבר משפחה בארץ שעלו בתחילת שנות הארבעים וגרו בשכונת שעריה בפ"ת, הם נסעו אליהם. לאחר מספר חודשים הם עברו לגור במעברה בגני תקווה שקראו לה בזמנו: "שיכון היובל".

החיים בגני תקווה היו מאוד קשים להורים של סבתי, הם בכו הרבה והיו עצובים וכול הזמן נזכרו בחיים בתימן, בתימן הם היו במעמד מאוד גבוה, אמא של סבתי מעולם לא עבדה והיו לה משרתות שעזרו בעבודות הבית. בארץ הם היו צריכים לצאת לעבודה בשדות על מנת לפרנס את המשפחה.

לאחר מס' חודשים בארץ, הלכה אמא של סבתי לקופת החולים עם הילד הקטן של המשפחה שהיה בן שנה מאחר והוא לא הרגיש כל כך טוב. האחיות אמרו לה שהם ישאירו את הילד להשגחה בלילה. למחרת אמא של סבתי באה לבקר אותו ואמרו לה שהוא מת. אמא של סבתי לא האמינה עד יום מותה שבנה מת וטענה כל השנים שהבן נחטף.

משפחתה של סבתי חיה כל השנים בצל הכאב הגדול של איבוד הבן ואח.

משפחתנו המורחבת

 סיפורה מספרת על עלייתה

העשרה

על כנפי נשרים: " מבצע על כנפי נשרים הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים וכן מבצע ביאת המשיח". ויקיפדיה

סיפורי התיעוד מבי"ס "גנים" גני תקווה הועלו במסגרת שיעורי תרבות ישראל בתכנית "דור לדור יביע אומר" מורה מובילת תכנית, אורלי ריבקין תשע"ו, 2016