מאגר סיפורי מורשת

"על כל אדם בפסח לראות עצמו כאילו יצא ממצרים"

סבא מצד אבא, יאיר דוד, מספר על חילוצו ממצרים

במשך חודש יוני 1970 ניסו המצרים לבנות מבנים מוגנים לסוללות טילים. נוצר חשש, כי השלמת המבנים תאפשר למצרים לקדם את מערך הטילים שהיה להם לעבר תעלת סואץ, וכך לא יוכלו מטוסינו לסייר באזור. חשש זה היה כבד ולכן הוחלט לתקוף את החפירות.

ב-30.6.1970 ניסו זוג מטוסים ישראליים לצלם ממערב לתעלה. תוך מהלך הגיחה שוגרו טילי sa2. מן התצלומים התברר שהמצרים קדמו סוללות sa2 והן מוגנות על ידי עפר בלבד. משמעות הדבר היא שהמצרים ויתרו על רעיון בניית החפירות וכבר קידמו את הסוללות. נתקבלה החלטה שאסור לאפשר למצרים לקדם את הסוללות עוד, וצריך לתקוף בו ביום. באותו יום הייתה מסיבה בבסיס, ואחד המפקדים בא להגיד לנו שאין סיכוי רב לשיגור טילים עלינו.

יצחק פיר ואני הובלנו מבנה שנועד לתקוף בגל שני. עוד בזמן הסעת המטוס על הקרקע שמענו בקשר שמטוס מן הגל הראשון נפגע וצוותו נטש בשטח מצרי. בכל זאת המראנו בזמן המתוכנן. חצינו את האגם המר הגדול, לפי תווי השטח זיהינו את מקומנו. שיגרו עלינו טילי sa2 וsa3. הייתה בעיה נוספת: לא זיהינו את המטרה, כי הסימון על המפה לא היה מדויק. בנוסף, השמש שקעה והיה אובך, לכן לא יכולנו לראות טילים משוגרים עלינו. המשכנו לחפש את המטרה. שוגרו עלינו טילי sa2 וניסינו להתחמק, אך זה היה מאוחר מידי: הרגשתי שתי דפיקות חזקות מלמטה. אמרתי לפיר שאני חושב שנפגענו והוא אישר. גיליתי שאנו סוחבים אחרינו עשן לבן. הסתכלתי על הכנפיים וראיתי חורים מן הרסיסים של הטיל. בזמן שניסינו לחזור לשטחנו גם התא נתמלא בעשן ושנינו עברנו לנשום 100% חמצן. פיר פתח את פתח האוורור חירום של התא. התחלנו לדבר על אפשרות של נטישה! טייס המטוס השני הזהיר אותנו שרודף אחרינו טיל שלישי, אבל לא שמענו זאת כי הרדיו היה משותק… כעת חטפנו מכה שלישית ועוד טיל פגע בנו. נדלקה נורית של אש במנוע, פיר כיבה אותו וטסנו על מנוע אחד. העשן נעשה סמיך יותר ויותר והנטישה נראתה ממשית יותר. בקשתי מפיר שיזהיר אותי לפני שהוא נוטש (הטייס מפליט קודם את הנווט [אני] ורק אחר כך אותו) על מנת שאהיה מוכן ולא אפגע. הידקתי את החגורות. פיר הזהיר אותי על ידי כך שאמר ״תתכונן״. פיר ספר עד 3 ונפלטתי.

מצאתי את עצמי תלוי מן המצנח גבוה באמצע השמיים במין שקט מוזר, מתפלא שהכול כל כך בסדר. בדקתי ומצאתי שאיבדתי את הקסדה בנטישה וקיבלתי שפשוף. ראיתי את המטוס מתרסק, אך את פיר לא ראיתי ופחדתי שהוא נכנס באדמה עם המטוס (אכן הייתה לו תקלה והוא נחלץ ברגע האחרון!).

לפתע גיליתי שטיל, כנראה היה sa2 ענק מתקרב אליי מכיוון מערב. פחדתי שהוא יפגע בי, אך הוא עבר לידי ענק, שחור ואצילי. אמרתי לעצמי שאת זה לא אשכח לעולם. מעתה היו נתונים כל מעייני לחילוץ. היה לי ברור שאני מגיע הביתה, שבעצם זה שאני תלוי הרבה זמן על המצנח בגובה כזה רק מעקב את המסוק שמחכה למטה. אבל היה ברור שזה לא ייתכן ועליי לעשות כל דבר על מנת לעזור לעצמי.

בכיוון דרום הבחנתי בשטח יותר גבוה והררי, עם הרבה חפירות. החלטתי לנחות כמה שיותר קרוב לשם בכדי להתרחק מן המטוס שממנו יתחילו החיפושים. זרקתי את כל הניירות שהיו בסרבל שלי, השלכתי את החגורות מהנטישה. את מכשיר הקשר נשאתי בכיס התחתון של החליפה בתוך אריזת ברזנט כשהמכשיר קשור לאריזה בחוט. במכשיר הקשר היה תלוי כל עולמי מכיוון שהיא הייתה הסיכוי היחיד שלי להגיע הביתה. הוא היווה את אמצעי הקשר היחיד עם הדואגים לי. פחדתי להשתמש במכשיר כשידיי היו בכפפות שאותן לא רציתי לזרוק, בגלל שפחדתי לשפשף את ידיי בנחיתה. לאחר התלבטות החלטתי להשתמש בו. הוצאתי את המכשיר על אריזתו. חתכתי את האריזה עם אולר וזרקתי אותה. המשכתי למשוך בחוטי המצנח, כדי להגיע דרומה. הייתי מודאג בגלל שייתכן שהיו מצרים למטה שראו אותי והם מחכים לי כדי לחסלני, כפי שכבר קרה בעבר. במצב זה הייתי די חסר אונים. מתחתיי הייתה מחפורת וזה נראה לי מגוחך, כי הייתי בעמדת תקיפה טובה להפצצה, אבל לא היה לי מטוס. שמעתי את פיר בקשר והיה נדמה לי שהוא אמר שהוא בסדר. אחר כך אמר שמתקרבים אליו והוא לא יכול ללכת יותר. עליתי על הערוץ בקשר והודעתי לו שגם אני בסדר וכך נגמר הקשר ביננו (הוא ירה במכשיר הקשר ונלקח בשבי).

עתה החלה הקרקע להתקרב יותר ויותר מהר והתכוננתי לנחיתה. ניסיתי לכוון את המצנח כך שאפול בתוך ואדי שטוח אך לא הצלחתי להגיע אליו. נחתתי ללא בעיות, עם גלגול. השתחררתי מן המצנח לאחר שהרוח גררה אותי קצת. היה לי מוזר שאף אחד לא מחכה לי למטה. הזנחתי את הרעיון של קבירת המצנח בכדי להקשות על החיפושים תוך העדפת התרחקות מידית מהמקום. הורדתי את החליפה ונשארתי שם רק עם הסרבל. התחלתי ללכת בכיוון דרום כפי שתכננתי קודם. תכננתי להתרחק מן המצנח ולהסתתר עד החשיכה. ידעתי שאם אצליח לעבור את מעט הזמן שנותר עד לשקיעה אני עברתי כבר את רוב הדרך חזרה הביתה. מאוד רציתי להעביר את המידע, כי אני לא נתפסתי, אך לא רציתי להזדהות בשם מכיוון שייתכן והמצרים הקשיבו. לבסוף הזדהיתי בשם הקוד של המבנה שלי.

תוך כדי הליכה נאלצתי לעלות אל גבעה קטנה אך גבוהה יותר מן האחרות וראיתי שרץ בכיווני אדם. ברחתי ממנו. הייתי במצב רוח מרומם. היה לי ברור שהוא לא יתפוס אותי. היה לי את היתרון שלי היה הרבה יותר חשוב לנצח במרוץ הזה. התחבאתי מאחורי גבעה וראיתי שהרודף התייאש וחזר על עקבותיו. בזאת נגמר המרדף.

לפתע הבחנתי על הגבעה ממול בשני כתמים שחורים. לא זיהיתי מהם, אך ידעתי שהם מעשי ידי אדם. לכן חזרתי לגבעה שממנה הסתתרתי וראיתי את רודפי הקודם. ליד הדרך היו מספר חביות פתוחות, שקלתי אם להשתמש בחבית אחת למסתור עד החשיכה אך העדפתי להתחבא בחפירות ריקות שהיו בגבעה ליד. נכנסתי לחפירה אישית קטנה. נשכבתי על הגב וכיסיתי את עצמי החול מקצוות החפירה. החלטתי לשכב מוסווה וגם אם יעבור מישהו בקרבת מקום לא ארים את ראשי. רק מי שממש ידרוך עלי- יוכל לגלות אותי ויש סיכוי טוב שאצליח לעבור בשלום את הזמן שנותר עד לחשיכה.

השתעממתי מאד ומאד רציתי לדבר עם מישהו. רציתי לקום ואמרתי לעצמי שגם מצרים הם בני אדם ושיבואו כבר ויתפסו אותי ולפחות אדע היכן אני עומד. רגע החולשה חלף וממש נעלבתי על שפקד אותי משבר כזה. אט אט ירד החושך וכשכבר לא היה אור בכלל הרגשתי בטוח ואף לזמן מה יצאתי מן החפירה והתבוננתי בכוכבים. חשבתי מה קורה בבית, אתי (סבתא) בחודש השמיני להריונה, בבסיס הייתה מסיבה, האם המשפחה הגדולה כבר יודעת? הייתה לי הרגשה רעה מאוד על כך שהמצרים הפילו שני מטוסים בזה אחר זה.. מרחוק שמעתי קולות נפץ עמומים, אולי חדירות של מטוסי חיל האוויר? היה לי ברור שנעשית פעילות בניסיון לאתר את מקומי ולאסוף את מירב הנתונים לאות החילוץ המוצלח. איתרתי מקום לנחיתת מסוק ללא כל בעיות. שאלתי באיזו שעה יחלצוני אך כצפוי לא קיבלתי תשובה.

זמן קצר לפני 2 לפנות בוקר שמעתי רעש של מסוק. אט אט התגבר הרעש ולבסוף התגבר במהירות. יחד עם הרעש הופיע גוש כהה, הבנתי שזהו המסוק שבא ממש לכיווני. הוא עבר ממש מעלי, חלף אותי ופנה ימינה. לאכזבתי עבר המסוק מעלי עוד פעם והתרחק. רצתי אחריו עד שנואשתי וחזרתי למחפורת שלי. המסוק נעלם לי והיה נדמה לי שהוא נחת אי שם ממערב לי. אבל הוא לא הדליק אור נחיתה. שוב התגבר הרעש ורצתי מולו. ראיתי אותו מדליק אורות נחיתה. שוב התגבר הרעש ורצתי מולו. ראיתי אותו מדליק אורות נחיתה, אך הוא לא הבחין בי. התקרבתי אליו. הוא האיר לכיוון צפון ״90 מעלות שמאלה״ והוא הגיב. הוא פנה והאיר עליי באור מסנוור. נפנפתי בגופיה ורצתי למסוק, עברתי לצד שמאל שלו אבל לא הייתה שם דלת. בכלל המסוק הזה נראה ענק ומוזר. הטייס הבחין בי וסימן לי לעבור לצד השני. עברתי לשם ושם הייתה דלת פתוחה מחכה לי. בפנים היו שלושה לוחמים, אחד מהם חובש. הם הביאו לי מים, אך לא היה מספיק זמן בשביל זה. הלכתי לתא הטייס והמסוק המריא. אמרתי לטייסים ״ידעתי שתבואו לקחת אותי״ והקברניט הלא מוכר (אז נחמיה דגן) ענה לי: ״אני לא ידעתי״. החלה הדרך חזרה הביתה. עכשיו החלה אש של ממש, צרורות צרורות נורו לעבר המסוק.

לפתע הכל השתתק והבנתי שאנו בבית, בסיני. הטיסה נמשכה ונחתנו בבסיס בדרך. למרבה הפלא לא הייתה אף לא שריטה קלה אחת. חזרנו למסוק והמראנו שוב לבסיס שלי. על האספלט היו הרבה אנשים. ובמיוחד היו שם אתי עם בטן גדולה ואמא (סבתא רבא שולמית). כשראיתי אותן, שלושתנו חבוקים יחדיו, מתרחקים מן המסוק שהמריא לבית שלו. והכי נחמד שלאחר 18 ימים נולד עמית (דודי)!

הזוית האישית