מאגר סיפורי מורשת

 שמי אלה גלבוע, הסיפור שלי הוא סיפורה של המדינה.

 

נולדתי להורים מהגרים שנתיים לאחר קום המדינה. אבי עלה בגיל 16 עם קבוצת בני נוער חלוצים בשנת 1936. סבתי הצליחה לשלוח את ששת ילדיה לחופי מבטחים בישראל, קולומביה ואנגליה אך היא לא חילצה את עצמה ונספתה באושוויץ.

 

אמי הסתננה לישראל במסווה של ספורטאית במכבייה שהתקיימה בישראל  בשנת 1936. כשספורטאי אירופה היהודיים חזרו לבתיהם היא נשארה כאן. בכפר חסידים חיכו לה הוריה ואחיה הקטנים שעלו מעירה ציורית ליד וינה שנתיים לפניה. היא עבדה בבניה ובצבעות עד שהצטרפה לקבוצת "אימונים",שם הכירה את אבי.

 

הם נישאו בחולות נחלת יהודה עם כיבוד צנוע של לבן וגבינה ואורחיהם, חסרי הרכב, נשארו ללון בחולות. קבוצתם עברה למשכנה הקבוע בעמק בית שאן והפכה לקיבוץ "עין הנצי"ב". מאוחר יותר הורי עברו לכפר גדעון למושב עובדים ליד עפולה. שם גידלו את הפרה ,"חמודה",הסוס "עוץ" ואפרוחים שהצליחו לשרוד את אחי השובב שהסתובב לידם.

 

הורי עבדו קשה בחקלאות, אך כשעולים חדשים הציפו את הארץ בשנות החמישים. אבי התבקש ללמד בבית ספר. אל המציאות הזאת של ימי הצנע, המעברות וצעדיה הראשונים של המדינה הסתפחתי.

 

אל בית החולים בעפולה הובהלה אמי על סוס ועגלה שהתנהלו בעצלתיים. המיילדת נזפה באמי שהגיעה ללדת כשראשי מבצבץ. גדלתי בין חיות המשק בהנאה רבה, בחברת אחי ואחותי הגדולים. בשנת 1954 אבי קיבל משרת הוראה בחיפה וקנה דירה בספר ההתיישבות בכרמל. המקום היה מרוחק, שם נולדו אחיי הצעירים. היינו מראשוני המתיישבים בשכונת "אחוזה" שבכרמל.

 

ברחוב בו גדלתי, בדישראלי היו גם נגריה ורפת. פרחי בר כיסו את ההרים. שחקנו בקלאס,מחבואים ותופסת ועלינו הביתה רק כדי לאכול או לשתות. התחברנו לילדי השכונה, דתיים ולא דתיים בצוותא וכל ישראל היו אז חברים. ילדי השכנים נהגו לקפוץ מהחצר אל מרפסתנו ולהיכנס כך אל הבית. לא היו לנו צעצועים, אך היה דמיון עשיר: אוהל בגינה ובית סתרים במרומי עץ האורן. היינו אחד המחזורים הראשונים של ביה"ס הממלכתי דתי "כרמל". למדנו בצריף ובאולם בית הכנסת עד שנבנה משכן הקבע.

 

שורשי נטועים היטב בשכונת ילדותי, במשפחתי הענפה ובחברי לכתה ולתנועת הנוער "בני עקיבא". חגי ישראל נחוגו אצלנו כדת וכדין, ביחד עם דודיי שגרו בשכנות. הרגשתי חלק ממארג משפחתי שריפד את ילדותי בביטחון. מכל החגים התחברתי במיוחד ליום העצמאות ולנס על כך שהפכנו להיות לעם חופשי בארצו.

 

נהגתי לקרוא את סיפורי הגבורה של הפלמ"ח ואת שיריהם ומכתביהם של הנופלים שכונסו בספר "גווילי אש". בליל העצמאות נהרו כולם להדר, שם התלכדו מבוגרים וילדים ורקדו "הורה" בהתלהבות. השמחה נבעה ממקום פנימי ואמיתי,שנים רבות לפני שהחג הזדהם בפטישי פלסטיק על הראש והתמסחר בדוכנים ובבמות בידור.

 

בחצות ליל העצמאות, מותשים מריקודים, טיפסנו חברי הכתה והשבט "בבני עקיבא" לחורשה בכרמל, לקומזיץ שהשתרך אל אור הבוקר. היינו שרים על דודו, על צביקה א' וצביקה ב', על אליפלט ועל הרעות, שעטפה את כולנו ברחמים. הזדהותי עם גיבורי הפלמ"ח הייתה כה גדולה, עד שציפיתי ששירותי הצבאי בנח"ל יהיה כמו ב"חבורה שכזאת", מספרו של פוצו. בבקר יום העצמאות קרבנו ראשים אל הרדיו והתפעלנו מהידע של עמוס חכם ושאר חתני חידון התנ"ך העולמי. אבי זכרונו לברכה שהיה חוקר תנ"ך, היה זורק את תשובותיו בחידון במקביל למתמודדים.

 

שוב אינני הילדה הצעירה מהכרמל. ליתר דיוק מאחורי כ- 42 שנים של טיפול תרפויטי במתבגרים, ניהול לשכת רווחה והדרכת עובדים סוציאליים. ערכים שספגתי בבית הורי ובבית גידולי בשכונת "אחוזה" עיצבו את חיי הבוגרים. סיפורי חלוציות, הגירה, שואה וגבורה הוטמעו בי. כך ליוויתי עולים מאתיופיה, רוסיה וגלויות נוספות בדרכם החדשה בישראל.

 

שוב איני חיילת או סטודנטית צעירה. אני סבתא מרובת נכדים, ברוך השם, שמתפללת שגם הם יאהבו כמוני את ארצנו, יאחזו בה ,יעמיקו שורש ולא ינטשו אותה לעולם.