מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבית החולים "אימהות" בהר הכרמל שבחיפה, בית חולים שכבר לא קיים היום. הוריי, אחותי ואני גרנו בדירה שכורה בקרית חיים. הבית הפך במרוצת השנים לבית דירות. כשהייתי בת 4 עברה משפחתנו לדירה בבת גלים' שהיא פרבר בחיפה. למדתי בבית הספר ששמו "בת גלים", המשמש כיום ל"בית ספר חיצוני", ובתיכון "עירוני א" שבקריית אליעזר הסמוכה. במקביל הלכתי לפעילויות בתנועת הנוער העובד והלומד ואף הדרכתי במסגרת זו. המבנה משמש כיום למגורים.

משם הגעתי לצה"ל במסגרת חיל הנח"ל. אחרי טירונות קרבית בת חודשיים עברנו לקיבוץ חולתה כמחלקת נח"ל ומשם עברנו לקיבוץ יראון שבמרום הגליל. עם השחרור חזרתי לבית הוריי והתחלתי לעבוד במשרד.

לימים הכרתי את סבא ועברנו לקריית ים שם אנחנו גרים עד היום. שלושת ילדינו נולדו שם ובבגרותם הם נפוצו למרכז הארץ ולצפונה. היום חיינו סובבים סביב הנכדים ואנו נוסעים לבקרם לעיתים תכופות.

ט"ו בשבט

בימים אלה אנו מציינים את ט"ו בשבט חג האילנות. בילדותי נהגו הורי לציין את היום בהבאת פירות יבשים לאכילה והיות וארצנו משופעת בפירות טריים אכלנו גם אותם ולא רק בט"ו בשבט.

מבית הספר היינו הולכים לנטיעות, אם מזג האוויר איפשר זאת. באחת השנים שתלתי שתיל, סימנתי אותו לעצמי ומדי פעם הייתי הולכת עם הוריי ומתגאה בו. לימים השתיל נבל ולצערי לא גדל לעץ .

ומאילן לאיל. בכ"ד בשבט נולדה לי נכדה שממשיכה את השושלת המשפחתית – הלא היא עדי. נהייתי סבתא בפעם השלישית. אני זוכרת את הרגע כשחתני צלצל ואמר: 'שלום סבתא'. למרות שכבר הייתי סבתא ותיקה, הבנתי שהפניה הזו מבשרת את הולדת הנכדה הצפויה. לא היה גבול לאושרי. מיד נסענו, סבא ואני, לבקר את היולדת והנכדה, שהגיעה ללא כאבי בטן (שלנו).

שנה תמימה אמה נותרה איתה בבית כדי לגדל אותה בעצמה.

בשנה השנייה לחייה אמה חזרה למשרה חלקית ואני הגעתי פעמיים בשבוע מקריית ים לבנימינה כדי לשמור על האוצר היקר ולא לתתו לטיפול בידיים זרות .

משם עברה עדי לגנון בבית חנניה או בלשונה "בין חננניה" …

בתי, אמא של עדי, הנהיגה מסורת משפחתית הלפמנית. מדי שנה ביום ההולדת היתה פורשת מפה לבנה על שולחן הסלון ושם היתה מניחה מתנות וממתקים ומקשטת בבלונים ונרות צבעוניים. כמובן לא נפקד מקומה של העוגה המפוארת שהיתה אופה. לימים השתרש המנהג וגם אחיותיה הוסיפו ברכות משלהן וכמובן גם אביה.

בשבוע הבא חוגגת עדי את יום הולדתה העשירי. כמובן היא דרוכה ומצפה לראות מה יכינו לה בני משפחתה השנה.

השנה יחול יום ההולדת בשבת. ואגב שבת. בבית הוריי, שהיה חופשי, לא נהגו ללכת לבית הכנסת או לקיים מצוות, ולעומת זאת היינו מטיילים רגלית (למי היתה אז מכונית פרטית?) ואמי נהגה לומר שאת השבת היא מציינת במפה לבנה על השולחן שהיה עירום כל השבוע, ובעוגה מאפה ידיה.

גם אני המשכתי את דרכה ואהבתי לקנות פרחים לשבת ולאפות עוגות, כמובן. אנחנו כבר החזקנו מכונית. סבא ואני נהגנו לגחך באמרנו שהילדים נולדו במכונית. על כן נסענו עמם לטיולים בשבתות, מדי פעם.

מדי יום שישי נהגנו לבקר את הורי בעלי שגרו בסמוך אלינו ובשבתות היינו נוסעים להוריי, לבת גלים לבקרם ולהפגש עם אחותי ומשפחתה.

לימים כשגדלו ילדי, הפכנו אנחנו למארחים וילדינו על טפם באים לבקרנו. שבת שלום.

בשבוע שעבר חגגנו את פורים

בדורנו לא היה נהוג לקנות תחפושת ובכל שנה החלטנו למה להתחפש וכל המשפחה התגייסה למשימה. בחג פורים אחד, בהיותי בת עשר בערך, החלטתי להתחפש לסינית למרות שעד עכשיו אף פעם לא טסתי לשם. לא כי לא יכולתי, אלא כי פחדתי שיקרה לי משהו במטוס, והנכדים שלי מנסים לשכנע אותי לבוא ואני לא מסכימה כי אני סבתא רעה (ההערה האחרונה של נכדתי).

באותה שנה אמי ואחותי הכינו לי שמלה מקושטת עם פרחים. אבי ביקש מחבר מוכשר שיעצב לי כובע מקרטון שיהלום את התחפושת. בזמננו שימשה התחפושת פעמים רבות, כך שמידי כמה שנים התחפשתי לסינית שוב  ושוב.

שנה אחת שהה אבי בחו"ל לצורך עבודה. בהשראתו התחפשתי לתיירת, לבשתי בגדים של אמי והסממן העיקרי של תיירים, אז, היה מצלמה על הצוואר.

גם התחפושות של ילדי עברו מאחד לשני, ממש כמו הבגדים. התחפושות למלך או מלכה, לגמד או גמדה, לחתול או חתולה נתפרו בעזרת הסבתות. כשסבא הצטרף למלאכה היו אלה תחפושות יותר מורכבות כמו מחשב, טלויזיה, עפיפון. לא כל כך נוח, אך מקורי.

התחפושת המקורית ביותר לדעתי היתה של בתי הצעירה שהתחפשה לסוכריה. זו היתה תחפושת מקסימה בעלות מינימלית, והעיקר שברגע שהיא נכנסה לבית הספר מיד הבינו המורים והילדים את משמעותה. זו לדעתי המטרה העיקרית בתחפושת. בפורים השנה התחפשה נכדתי עדי לגביע גלידה. הסוכריה מלפני 25 שנה תפרה לה מלבד את הגביע, שממש מתחשק לאכול אותו. את כדורי הגלידה הכינה מבד סול בצבעי הגלידה האהובים עליה. הייתי יחידה בבית הספר בתחפושת זו ובכך ייחוד נוסף המעלה את ערכה. דודתי תפרה תחפושות נוספות לי ולאחיותי כגון: חיפושית, חד קרן, תות, סטרבאקס, כיפה סגולה וסנטה קלאוס.

אלה סיפורי פורים שלי ושל הדורות הבאים.

פסח

ליל הסדר בבית הוריי היה החג הכי משמעותי בשנה. על אף שהוריי היו חופשיים (לא דתיים), את בוא האביב, אחרי החורף הקר שהיה במולדתם, נהגו לציין לא כדת, אך כראות עיניהם.

את המפה הלבנה המעומלנת, אני זוכרת עד היום. השולחן היה ערוך למשעי ואבי היה קורא בהגדה. הכופתאות הטעימות שהכינה אימי ושאר מטעמים. האווירה הנעימה של המשפחה המאוחדת והמחשבה הנהדרת שעברה עוד שנה וכולנו עוד כאן היו מאוד משמעותיים עבורי. מאז שנפטרו הורי לא התלהבתי עוד מחג הפסח.

ערב פסח אחד, בזקנתי, זכור לי כחוויה נהדרת. הייתה זו שנה מעייפת במיוחד כי סבא ואני החלפנו דירה. בתי באה, אמא של עדי, והזמינה אותנו לביתה. עדי היתה אז תינוקת חמודה מאוד ואחותה הגדולה הייתה בערך בת ארבע. בתי היפה ערכה שולחן יפהפה וההגדה התאימה לגיל הרך. היה זה ערב מרגש, יפה להפליא, שנחרט בזכרוני לעד.

היום חוגגת משפחתה של עדי מדי שנה, פעם כדת וכדין ופעם איתנו, שמקפידים לחגוג את האביב יותר מאשר את יציאת מצרים.

הזוית האישית

סבתא ציונה מספרת על חייה ומתבלת בהומור ובזכרונות חמים