מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1952 ואני בן 12 שנים התחיל לחלחל בי הרצון לארץ ישראל, כי בצופים היינו שרים שירי ערגה (געגוע) לארץ.

פניתי להורים שלי ואמרתי להם: אני רוצה לעלות לארץ ישראל.

נסעתי לדוד שלי מכיוון שגיסו מטפל בעלייה, הוא אמר לי: אתה צעיר עדיין, אתה לא יכול לעלות בלי ההורים.

חיכיתי שנה אצל הדוד שלי עד ששכנעתי אותו לזרז את עלייתי לארץ.

אני ועוד נערים הגענו למחנה עולים, היו לנו מדריכים מארץ ישראל, שהם היו אלו שחינכו ולימדו אותנו עברית.

לאחר כמה חודשים לקחו אותנו לנמל בקזבלנקה והפלגנו באוניה ליוטה שבצרפת.

הגענו לנמל מרסיי ומשם לקחו אותנו לקומבוס, בדרום צרפת, היה לנו שם נהדר וחיינו בכיף.  במחנה הייתה טירה גדולה שם למדנו.

אמרתי למנהל המחנה (הררי): אני לא עשיתי בר מצווה. הוא ארגן חגיגה. הטבח שלנו היה גם החזן, הוא ערך את כל הנדרש לבר המצווה.

היינו בקומבוס המון זמן והיה לנו כיף, עשינו טיולים היינו במרקש ובעיר מומפלה. עשינו מסיבות ובאחת המסיבות ביקרה אותנו אשת נשיא ארצות הברית הגברת רוזוולט. נהננו מאוד מהמסיבה.

בשנת 1954 לקחו אותנו למרסיי, משם הפלגנו באונייה "ירושלים" לישראל. הגענו לחיפה, לקחו אותנו למוסד של עליית הנוער, ברמת הדסה. שם למדנו ועבדנו בחקלאות. לאט לאט הכרנו את הארץ בטיולים.

מיינו אותנו לקבוצה גדולה ושלחו אותנו למוסד מגדיאל (פנימייה). היו בינינו ילדים ממש מופרעים שהפריעו לקליטה. הביאו לנו מורה שילמד אותנו עברית, היו הרבה מופרעים שהפריעו למורה אז הוא הפסיק ללמד.

ראו במוסד שאנחנו לא מתאימים, לכן חילקו אותנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת לקיבוץ אפק וקבוצה שנייה לקיבוץ לוחמי הגטאות. נפל בחלקי להיות בקבוצה הטובה, להיות בלוחמי הגטאות, שהוא קיבוץ שחבריו היו ניצולי שואה. היה לנו טוב, למדנו חצי יום ועבדנו בחצי  השני. היו לנו שני מדריכים ומדריכה. היה לנו טוב בקיבוץ.

ביקשתי רשות ונסעתי לבקר את האחים שלי. אחד במוסד ניצנים ואחד בקיבוץ כפר בלום.

לאחר זמן הגיעו ההורים, ישבו אותם במעברת פחונים ליד עפולה, מעברת זרעון קראו לה.

הלכתי לבקר אותם, משהו זוועה הפרחונים. לי היה טוב בקיבוץ, עשינו טיולים, שיחקנו כדורגל, עשינו ספורט ולפעמים רצנו עד ראש הנקרה.

בינתיים ההורים עברו למושב ברוש בנגב, גרו שם הרבה זמן. ביקשתי רשות ללכת לבקר אותם, כשהגעתי נודע לי שאבי נפטר.

חזרתי לקיבוץ, באותה תקופה פרצה מלחמת קדש ואז היינו צריכים להישאר בקיבוץ. עשינו תורנות ליד הטלפון על מנת שנדע מה קורה ואם יש הודעות להודיע למא"ז.

אחרי זה עזבתי את הקיבוץ ועברתי למושב ברוש, לעזור למשפחה. הייתי מעבד את האדמה וגם עוסק בשמירה מפני שבתקופה ההיא היו הרבה מסתננים. היינו נוסעים בערב לאשל הנשיא לשיעורי ערב.

רציתי להיות חבר מושב ולקבל מגרש. בהגרלת המגרשים לא עליתי בהגרלה ולכן לא זכיתי במגרש, הטענה שבגללה לא זכיתי הייתה שאני עובד בשבת, בסוף התגייסתי לצבא.

הזוית האישית

שיה: נהנתי מאוד לעשות את העבודה הזו כי כך זכיתי להכיר את סבי מזוויות שונות כמו בצעירותו, רק חבל לי שנאלצתי לקרוא אותו מדף ולא לשמוע אותו ממנו. בכל זאת היה מהנה גם לקרוא את זה מדף.