מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא אירית

נולדתי בתל-אביב בשנת 1950, כבת בכורה למרים ויוסף ילידי פולין. אמי ניצולת שואה ואבי הגיע לארץ בגיל 15. שמי השני הוא חנה ע"ש סבתי, שנספתה בשואה. שם משפחתי זמיר (ציפור) סלוביק, שעוברת בפולין ע"י משפחת אבי, שהיו ציונים גדולים ושאפו להגיע לארץ ישראל.

למרות שאני מספרת כאן את תמצית סיפור חיי וההתגברות על הקשיים שאיתם התמודדתי חשוב לספר קצת את סיפור היכרותם של הוריי שיש בו מן העצב והשמחה גם יחד.

אמי נולדה בלודז' שבפולין למשפחת תעשיינים בעלי בית חרושת לטקסטיל. המשפחה רצתה לעלות לארץ מאחר שכבר אז התחילו גילויי אנטישמיות. בשנת 1935 אביה ואחיו הגיעו לארץ וקנו בית חדש ברחוב הס בתל-אביב ועוד קרקע באזור לוד. הם חזרו לפולין אך עליתם ארצה התעכבה, מלחמת העולם השנייה פרצה והם גרו בגטו ורשה עם בתם הקטנה. את אמי מסרו לפולנייה שתדאג לה תמורת תשלום כמובן. אמי הייתה בת 12.

לאחר תקופה גטו ורשה נשרף והמשפחה נשלחה לטרבלינקה, שם גם ניספו כולם. אמי נשארה יתומה. מאחר והפולנייה לא קיבלה יותר תשלום, אמי נזרקה לרחוב, ושרדה את המלחמה בדרך לא דרך תוך שעברה חוויות של סכנת חיים רבות.

אבי נולד בזמברוב שבפולין בשנת 1911. זאת הייתה עיירה גדולה, במשפחה של 11 ילדים והייתה להם טחנת קמח. אחיו הגדול, שלימים היה ראש מועצת מגדיאל, ארגן את הנוער היהודי ועלה לארץ עם שניים מהאחים הבוגרים, ביניהם אבי. הוא היה בן 15 בלבד עבד בקיבוצים בחקלאות, ואח"כ בבניין. גם יתר בני משפחתו ניספו בשואה.

לימים התגייס לצבא הבריטי, מאחר ועם תום המלחמה באירופה נשלחו החיילים העבריים בצבא להקים מחנות עקורים (אנשים שנעקרו מבתיהם חייהם) בנאפולי שבאיטליה, לשם סיפקו מזון ובגדים לשורדים את המלחמה. גם אבי היה  ביניהם וכנהג משאית הוביל את כל המשלוחים למחנות. (תמונה) כך נולדה ההכרות ביניהם, הם נפגשו והתאהבו ואף התחתנו שם בחתונה צבאית,

עם עלייתם ארצה, אמי ידעה שנרכש בניין בתל-אביב, אך הדירות היו מושכרות בדמי מפתח. אבי כיוצא הצבא הבריטי ותרומתו לניצולי השואה קיבל היתר לבנות דירה על גג הבניין ושם עברה ילדותי ועדיין אני בעלת הדירה של ילדותי ובני הצעיר מתגורר בה עם משפחתו. בנותיו נכדותיי, ישנות בחדר בו ישנתי אני ואחותי.

בילדותי

בחזרה לסיפור חיי

הייתה לי ילדות מאושרת, הבית ברחוב הס ממוקם במרכז תל-אביב. זה היה בית שמח, למרות העבר העצוב של הוריי אהבנו לטייל בארץ, ללכת לים, לגן מאיר ולאכול שיפודים בכרם התימנים. בית הספר היה בקרבת מקום, היו לי חברים מהשכונה, שיחקנו הרבה במשחקי רחוב. בכיתות גבוהות יותר היינו חבורה שמטיילת בשבתות לשוט בירקון, ללכת לגבעת נפוליון שהיום זו שכונת בבלי, רובנו באנו ממשפחות שניצלו מהשואה, בתוך כל השמחה הזאת קרה אירוע שהשפיע ומשפיע עלי כל חיי פיזית ומורלית, בתקופות מסוימות פחות ועם הגיל יותר.

בשנת 1952 פרצה מגיפת הפוליו ואני חליתי בה בהיותי בת 20 חודש. משותקת בכל גופי. עם הזמן ובטיפולם המסור של הוריי עם הרבה סבלנות והתמדה והעיקר היה לא לוותר לי, העמידו אותי על רגלי, הרעיפו עלי טיפולי פיזיותרפיה והתעמלות רבים ואמי ששרדה את השואה חזרה ועודדה אותי: "צריך להסתכל על הצד החיובי ולא לרחם על עצמך". עם מסר כזה אני מנהלת את חיי, בילדותי לא הרגשתי כל מוגבלות, בבית הספר היסודי הייתי בין המובילות בכיתה.

בגיל 12 כשהתחלתי לגבוה חל שינוי לרעה בעמוד השדרה שלי ונאלצתי לעבור ניתוחים וגבוס ובמשך 9 חודשים הייתי מרותקת למיטה (תמונה).

ההגעה לתיכון עירוני ה' לשליש השני הייתה מכה עבורי מבחינה פיזית רגשית וחברתית. עברתי שנה קשה. הייתה לי חברה אחת שלמדה איתי מעממי, אך היא הייתה עסוקה בקשרים חברתיים ואותי לא שיתפה. הרגשתי דחויה בתקופה שחיי חברה הם חלק חשוב למורל ולהשתלבות בה. חברתי עד היום שולה, שאז לא היכרתי ראתה את מצוקתי והזמינה אותי לצאת בחברתם וכך לאט לאט ולא בקלות, תמיד היו כאלה שדאגו לציין את נכותי, התרחקתי מהם אך השתלבתי בחברה והמורל עלה.

בגלל מצבי לא התגייסתי לצבא התחלתי ללמוד כלכלה, במקביל התחלתי לעבוד בבנק, שם עבדתי 40 שנה,כמנהלת במחלקה העסקית.

למרות המוגבלות הפיזית, הייתי נערה שמחה שאהבה את החיים, טיילתי בחו"ל ובארץ, בת 25 נישאתי ונולדו לי שני בנים.

ביום נישואים

אמיר הבכור שעם לידתו לא הייתה מאושרת ממני, (חבל רק שאבי, שעבד קשה כל חייו וחיכה לנכדו כמו אוויר לנשימה, נפטר כשאמיר היה בן שנתיים ורבע) ויוסי בני הצעיר שנקרא ע"ש אבי ז"ל. לימים נישואי לא צלחו ונפרדנו. מאז אני היא שגידלתי את הבנים, ליוויתי אותם בתיכון, בצבא, בלימודים, בנישואיהם במגוריהם ובעזרה עם הנכדים. לא היה קל, אבל היו הרבה מאד רגעים של אושר ושמחה, כמו נישואיהם לכלותי הטובות והמוצלחות, הזוגיות הטובה שלהם, וכמובן גולת הכותרת הולדת נכדיי, אין מאושרת ממני מנכדי הבכור בן, שאני מכנה אותו דוד המלך שלי, בגלל שיער ראשו האדמוני ואיתו אני משתתפת בתכנית הקשר הרב  דורי. אחריו נולד עידו תכול העיניים וגילי החייכנית ויפה. וכן אלה היפה והטובה ואחרונה מיה השחקנית שבחבורה.

האושר שלי זה להיות עם כולם יחד, ולהינות מהקשר ביניהם, לכן אני משתדלת להזמינם אלי לארוחות בימי שישי, ולקחת אותם פעם בשנה לנופש משפחתי,וכולנו נהנים.

בין התקופות לאחר מות אבי ז"ל, ממנו יש לי כמזכרת את מצלמת הרולפלקס וכמובן תמונות רבות, אמי התקשתה להתמודד עם המצב ולמרות שכל חייה הייתה אופטימית לגביי, שקעה בדיכאון ומאורעות המלחמה חזרו אליה, וכך חיה כ-18 שנה עד למותה. היא לא זכתה להולדת הנין הבכור בן שנולד כ-4 חודשים לאחר מותה.

ניצלתי את זמני הפנוי, לטיולים בעולם, כמה שידי הייתה משגת וכן מצבי הפיזי. טיילתי בארה"ב, באירופה ובאסיה. קראתי ספרים, טיילתי בארץ ראיתי סרטים, הצגות ולמדתי בקורסים בנושאים שונים. בגיל ששים יצאתי לפנסיה והמשכתי בניצול הזמן הפנוי לכל מה שאני אוהבת, הוספתי גם את אהבתי למשחק הברידג' התחרותי.

שנתיים לאחר פרישתי מהעבודה חליתי בסרטן השד, עברתי טיפולים כימותרפיים והקרנות שהחלישו את שרירי הידיים והרגליים וזה משפיע על תפקודיי הפיזיים מאחר ואני נפגעת פוליו. למרות הקשיים הפיזיים אני מארחת את משפחתי הרחבה בימי שישי ומשתדלת להכין ארוחות גורמה, עוזרת לילדים עם הנכדים, נוסעת לטיולים אבל קלים יותר, ומתגברת על קשיי התפקוד, זוכרת את דיברי אמי לא לוותר ולא לרחם על עצמי. תמיד להסתכל על הצד הטוב של החיים ולא להישבר. יש לי חוג חברים וחברות רחב שאני מבלה בחברתם ומוכן להיות לי לעזר כשאני זקוקה לכך. יש לי משפחה קטנה ואהובה והאושר שלי הוא לקבצם ביחד האחים, הכלות והנכדים להדק את הקשר ביניהם, ולהתגאות שלמרות הכל הצלחתי.

סבתא אירית

אוהבת תמיד את בניה: אמיר ויוסי, את כלותיה: מורן וגאל ואת נכדיה: את בן, עידו, אלה, גילי ומיה

הזוית האישית

סבתא אירית נהנתה מאוד להשתתף בתכנית ולספר לנכדה את סיפור חייה.