מאגר סיפורי מורשת

השורשים שלי

שמי זלדה ספיר צוק, שמם של הורי גוטרמן יוסף ז"ל וגוטרמן שרה (מבית יוטר) ז"ל . אבי ז"ל נולד בעיר פוניבז שהייתה תחת ריבונות של ליטא. אמי ז"ל נולדה בעיירה יונבה בפולין. הורי נפגשו אחרי מלחמת העולם השנייה בעיר וילניוס אחרי שאבי חזר ממלחת העולם השנייה פצוע ואמי חזרה ממחנות הריכוז.

תמונת הורי הצעירים מספר שנים אחרי שהתחתנו

המשפחה שלנו כללה 4 נפשות: אבי, אמי, אותי ואחי הירש שהוא צעיר ממני ב 6 שנים. גדלתי בעיר וילניוס, סיימתי בית ספר תיכון, סיימתי בית הספר לטכנאים (שהוא היה מקביל ללימודים של הנדסאים בארץ). בכל מקום הרגשתי שלא אוהבים אותנו היהודים. משפחתי החליטה לעלות לארץ ישראל. אחרי סירוב של מספר שנים ו"ישיבה על המזוודות", אפשרו לנו לצאת לישראל. סוף סוף  קיבלנו אישור עלייה.

העליה לארץ ישראל והשנים הראשונות בה

בתאריך 28/12/1971  אבי, אמי, אני  ואחי עלינו  לארץ ישראל. עברנו ברכבת דרך פולין ומשם לוינה – בירת אוסטריה. נציגי הסוכנות היהודית העבירו אותנו בוינה לטירה מבודדת מחוץ לעיר. אחרי מספר ימים, העלו  אותנו למטוס והטיסו אותנו בלילה לארץ ישראל, כי היה אסור שידעו שאנחנו נמצאים בטירה.

הורי קיבלו דירה בקרית ים. אותי ואת אחי שלחו ללמוד עברית באולפן בקיבוץ רמת השופט. חיינו שם כחצי שנה. עבדנו בקיבוץ ולמדנו. מורתי לעברית הייתה עדה, ולמזלי היא הצליחה ללמד אותי קצת את  חוקי השפה העברית. יצאתי מהקיבוץ עם אוצר מילים דל מאוד. כאשר חזרתי לבית ההורים התחלתי לחפש עבודה. לצערי לא יכולתי להסביר בראיונות העבודה את הידע המקצועי שהיה לי, כיוון שלא ידעתי עברית ברמה מספקת וגם לא עברית טכנית.

הורי מצאו קרובת משפחה בתל אביב שהסכימה לשכן אותי בדירתה. מצאתי עבודה ב"דואר הנדסה" בתל אביב. שם עבדתי בחברת מהנדסים אמריקאים ודיברתי איתם באנגלית. במהלך תקופה זו מצאתי מקום מגורים ב"בית החלוצות" ברחוב המלך ג'ורג'  בתל אביב ועברתי להתגורר "בבית החלוצות."

בתקופה שעבדתי בדואר הנדסה הצטרפתי לקבוצת צעירים יוצאי ברית המועצות לשעבר,  שתכננה להתיישב בעיר חדשה – "ימית".  באותה תקופה גם הכרתי את בעלי לעתיד את צוקרקנדל מקסים (הוא לא היה חבר בקבוצת הצעירים). הוא היה  תושב  העיר אשדוד. בסוף קיץ 1973 כל הקבוצה התיישבה במושב "שדות". הסוכנות היהודית העבירה קרוונים עבורנו למושב "שדות". התקבלתי לעבודה במפעל "עשות אשקלון". נהגנו  לנסוע יום יום לעבודה במפעלים ממושב "שדות" דרך העיר ערבית "עזה". הצבא אישר לנו לעבור דרך העיר עזה רק אם היינו מצוידים בנשק ברכב. לאחד הבחורים שנסע איתנו היה נשק.

בסתיו 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. מצבנו היה מורכב, גם עבדנו וגם עזרנו למושבניקים במושב "שדות" ככל יכולתנו. תקופה מסוימת לאחר שהסתיימה המלחמה לא התאפשר לי להמשיך לגור במושב "שדות", כיוון שהבחור עם הנשק שנסע איתנו לעבודה פוטר מעבודתו. הייתי צריכה להמשיך לעבוד, כי לא היה לי מקור פרנסה. בינתיים הקשר עם בעלי לעתיד התהדק והחלטנו להתחתן.

השנים הראשונות במושב נווה מבטח

התחתנו בדצמבר 1973 באשדוד. אחרי החתונה עברתי לגור עם בעלי במושב "נווה מבטח" והמשכתי לעבוד מספר חודשים במפעל "עשות אשקלון". בשלב מתקדם של הריון פרשתי מהעבודה. גרנו בבית קטן שהיו בו רק 2 חדרים. שם נולדו ילדינו. היה כביש כורכר ובחורף היה מתמלא בוץ, המתנו כ 7 שנים כדי לקבל קו טלפון. המכולת במושב הייתה פתוחה רק מספר שעות ביום. רופא היה מגיע למושב פעם בשבוע. החיים במושב היו  קשים מאוד.

בנינו משק, בנינו בית. כל הזמן היה קשה. לקח שנים לקנות ציוד, להקים בית, מטעים, מכוורת. במציאות זו נולדו 2 ילדנו: אריה צוקרקנדל – בני הבכור נולד בשנת 1974 ושנתיים אחריו בשנת 1976 נולדה בתי, בלה רונית צוקרקנדל. קראתי לה על שם שתי הסבתות שלי ז"ל ששמן היה בלה. ילדי גדלו במושב, הלכו לגן במושב סמוך ב"ביצרון" ולאחר מכן  המשיכו ללמוד בבית הספר האזורי בבאר טוביה.

תמונה של בית קטן (בצד שמאל) ששם התחלתי חיי נשואים ושבו נולדו שני ילדינו ובית גדול שבנינו  (בצד ימין)

הייתי בין המורות הראשונות בארץ בחינוך הטכנולוגי

בסוף שנות ה 70 ובתחילת שנות ה 80 של המאה הקודמת היו חסרים מורים במקצועות רבים בארץ, במיוחד מורים לחינוך טכנולוגי, כיוון שהייתה לי השכלה טכנית, החלטתי לעבור להוראה של מקצועות טכניים בתיכון.   התקבלתי לעבודה בבית הספר "ישיבת הדרום" בגן יבנה כמורה לאלקטרוניקה, לחשמל ולמחשבים. הישוב גן יבנה לא רחוק ממושב נווה מבטח שבו גרתי. באותה שנה פתח משרד החינוך  קורס  תלת שנתי באוניברסיטת בר אילן "הכשרת מורים בחינוך טכנולוגי". התקבלתי אליו. כך התחלתי לעבוד כמורה בחינוך טכנולוגי וגם המשכתי ללמוד מקצועות טכנולוגיים. הקורס היה מאוד מקיף ומאוד מועיל. הקורס העניק לי ידע מקצועי רב לשנים רבות, ידע בעברית בכלל ובעברית טכנית בפרט.

אני הייתי בין המורות-נשים הראשונות בארץ שלימדו חומרת ותוכנת מחשבים במגמות אלקטרוניקה וחשמל בתיכון.

המשך החיים בארץ

בשלב מסוים נאלצתי לעבור לגור ממושב נווה מבטח לקריית ים עם ילדיי. ילדיי המשיכו ללמוד ולגדול בקרית ים. שניהם סיימו את בית הספר תיכון "רודמן" בקריית ים.  בני התגייס  לצבא ולאחר מכן  המשיך ללמוד. הוא סיים בהצטיינות בית ספר להנדסיים אורט "בראודה" בכרמיאל עם דיפלומה של הנדסאי בניין ומצא עבודה במקצוע. היום הוא עוסק בניהול בשטח זה. לאחר נישואיו בני החליף את שם משפחתו לצוק. היום הוא נשוי ויש לו שני ילדים: כפיר צוק ונועם צוק. בתי למדה במכללה אחרי סיום לימודיה בתיכון. היא לא המשיכה לעבוד במקצוע שלמדה. היא התחתנה עם עמוס סלמה, תושב טירת הכרמל ולאחר נישואיהם עברה לגור עמו בטירת הכרמל. לבת  שלי – בלה רונית סלמה נולדו 4 ילדים:  שני בנים: דניאל סלמה ועידן סלמה, ושתי בנות: שיר סלמה, ומעיין סלמה.

הורי נפטרו בקריית ים.

ולגבי. גם כאשר עברתי לקריית ים המשכתי לעבוד כמורה לאלקטרוניקה ולמחשבים בבתי ספר תיכוניים. במקביל לעבודה סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן. פרשתי מעבודה כמורה בגיל 56.

כאשר ילדי עזבו את הבית גם אני החלפתי שם ושם משפחה ל"זלדה ספיר צוק".  היום אני בת 70, עדיין גרה בקריית ים, סבתא ל-6 נכדים, עדיין אישה פעילה, תורמת לקהילה, מתנדבת עם נוער ועוד בונה תוכניות לעתיד.

ממרום גילי, אני גאה שילדתי שני ילדים בארץ ישראל ושהם ממשיכי דורי. יש לי 6 נכדים ואני מקווה שגם הם יהיו עם שורשים עמוקים להמשך חייהם בארץ ישראל.

ממרום גילי, אני גאה, שחינכתי דורות רבים של תלמידים ושלימדתי אותם ללמוד, נתתי להם יסודות של המקצוע. חלקם הגדול המשיכו ללמוד הלאה והיום עובדים ומפרנסים בכבוד את משפחותיהם.

אני גאה בנכד שלי, עידן סלמה שבחר בי להשתתף עמו בתכנית הקשר הרב דורי. 

הזוית האישית

זלדה: אני גאה לספר על כך שהייתי מ"פורצי תקרת הזכוכית", בתחום ההוראה הטכנולוגית ושהוכחתי שנשים יכולות ללמוד וללמד מקצועות טכנולוגיים. כיום נשים רבות לומדות ומלמדות מקצועות טכנולוגיים ואני גאה בכך שאני הייתי בין הנשים המתחילות מהלך הזה בארץ ישראל.