מאגר סיפורי מורשת

באותה תקופה היה חורף קשה, אפילו ירד שלג במצריים. השלג היה מאוד כבד, עד כדי כך ששבר את מקל האוהל, ולא יכולנו לצאת עם הילדים הקטנים (בני הדודים שלי). לאחר חצי שנה במעברה, יצאנו להקים את מושב בית זית שליד ירושלים. במושב הייתי צריכה לעבוד כדי לעזור למשפחה. העבודה במטעים לא הייתה קלה, אבל התגברתי. הייתי צעירה וחזקה. לדודי, לעומת זאת, היה מאוד קשה ועבודת הדחק לא התאימה לו. כשהגענו למושב, הובטח לדודי שיעבוד כמנהל חשבונות (זה היה המקצוע שלו), והבטחה זו לא קוימה.

 

בעקבות זאת עזבנו את המושב והגענו למעברת פרדס כץ. במעברה (שבפרדס כץ) היה קשה מאוד. עבדתי במפעל שמייצר שפופרות של משחות שיניים. הקושי בעבודה במפעל היה בכך שעבדנו בשעות הלילה, מהשעה 2:00-6:00 (היו 2 משמרות), בגלל שלא היה הרבה חשמל למדינה.

 

אחרי שהתחתנתי בשנת 1953 עברתי לגור ברחובות בשכונת חבצלת – השכונה הדרומית ביותר בעיר

לביתו של בעלי. 

 

מושב בית זית: "בֵּית זַיִת הוא מושב בהרי יהודה, כ-7 ק"מ מערבית לירושלים, וכ-1 ק"מ דרומית למוצא. שייך למועצה אזורית מטה יהודה. מקור שמו בעץ הזית שבו נתברכה ארץ ישראל. במושב החקלאי, גידלו עופות, שזיפים, אפרסקים וענבים. בהתחלה היו 100 משפחות, 50 מיגוסלביה ו 50 משפחות ממצרים. החיים היו קשים אבל האווירה הייתה טובה".

 תכנית הקשר הרב דורי, 2015