מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עליתי לישראל פעמיים

העלייה הראשונה שלי ארצה הייתה ב 1949 עם הוריי, שיינדל (סלה) זלינגר מגר ואלטר מאיר דוד מגר, בהיותי בת שנתיים וחצי. וכמובן לא הבנתי הרבה בעניין. את מה שעברנו אני מכירה מסיפורים של הוריי וממשפחתי.      
נולדתי בווידן, (בווריה) שבגרמניה, ששם רוב בני משפחת הורי ששרדו את מלחמת העולם השנייה התאספו יחדו עד שהחליטו על דרכם להמשך חייהם.כדי לשרוד את השנים הראשונות לאחר המלחמה, עסקו בעבודות מזדמנות, שוק שחור ועזרה מבני משפחה.
להורי היה מזל לאחר המלחמה, הם היו בפייטזבלדה, עיירה שבפולין, שם הם שוחררו ממחנה עבודה.  הם נשארו באותה עיירה, פתחו קצביה והרוויחו יפה מאוד. בשלב מסוים הפולנים שהיו אכזריים לא פחות מהגרמנים החלו לאיים עליהם ולאט לאט הצליחו לגרש אותם. אז כמו שהגורל רצה הגיע מידע על המשפחה שהתאספה בווידן, גרמניה.כסף היה להם (אני עדיין לא נולדתי), ארזו ועלו על רכבת עם הרבה קשיים. ולדעתי עם קצת שוחד הם הצליחו לעלות על רכבת והגיעו לווידן. הורי חיו ביחד עם בני משפחה עד שהסתדרו והמשיכו לעזור אחד לשני.  אני נולדתי ואז החיים קיבלו משמעות חדשה. החלטות קשות היו לכולם, לאבי היו עוד שני אחים ששרדו (שש אחיות לא שרדו).הורי אמי לא שרדו וכך גם אחיה (כן שרדה דודתה ובני דודים). בזמו שהייתם בויידן, כולם הגישו לממשלת גרמניה בקשות לקבלת אישורים ליציאה לארה"ב, ישראל ועוד.
בזמן ההמתנה היו כל מיני החלטות. אחד הלך בעקבות אהבה, אחר ללימודים ומקצוע וכאלה שהלכו בעקבות הציונות. הוריי החליטו לעלות ארצה והתחלנו את המסע מגרמניה לאיטליה ושם עלינו על אניה לארץ ישראל.נסענו ברכבות, ואוטובוסים ובכל מיני כלי רכב וגם כשלא היה מקום ברכבת, עלינו על גג הרכבת (לא הינו לבד). הגענו לחיפה וישר העבירו אותנו לנתניה לתחנת מעבר.
לאט לאט הקמנו את חיינו בישראל, ואז בהפתעה רבה הוריי ידעו אותי ואת אחי, שאנחנו יורדים מארץ ישראל לארה"ב.בשלב זה אתה לא יודע אם לשמוח או לא (הייתי בת 9). אבי טס ראשון לארה"ב כי אחיו היה שם. לאחר כחצי שנה שטנו באנייה של צים (זה היה נורא) לניו יורק. על האנייה עבדו טבחים איטלקים ושם היכרתי לראשונה את מאכל הספגטי. כשהגענו לניו יורק נדהמתי מגודלה של העיר ומי גורדי השחקים.טסתי מניו יורק לראשונה בחיי והגענו ללוס אנג'לס, אבי חיכה לנו, והתחלנו את חיינו בארץ החדשה.היה קושי רב בלי שפה, חדשה בשכונה, חדשה בבית ספר, שמי המוזר (זה לא כמו היום שהחברה הרבה יותר פתוחה).
אפשר לומר שלא הרגשתי שייכת לגמרי והזהות שלי הייתה מעורערת, אף פעם לא הרגשתי שייכת והרצון לחזור לישראל היה עז.
העלייה השנייה שלי – לאחר מלחמת ששת הימים הגעתי לארץ ישראל לביקור מולדת הראשון שלי, וכמובן התאהבתי בישראל שוב פעם.  קיבלתי בארץ המון אהבה מבני המשפחה ומכל האנשים שהכרתי ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אלא לחזור ארצה! חזרתי ללוס אנגלס, עזבתי את לימודיי, עבדתי, הרווחתי כסף וחזרתי לישראל, לאולפן עקיבא ללמוד עברית. כך החלה העלייה השנייה שלי לישראל עם הקשיים שלה. להסתגל לחוצפה הישראלית, הקשיים עם השפה, התרבות השונה (לא שירתתי בצה"ל), לבנות מעגל חברתי חדש, הקנאה בעולה חדש, האצבע המופנת אלי כשדברתי אנגלית. רצה הגורל ובכל אופן מצאתי את מקומי כאן.  ברור שהורי לא היו מרוצים מההחלטה שלי וכן רצו שאחזור.
הכרתי את יעקב בעלי שהיה אמור להגיע ללוס אנגלס ולא בא בסוף! התחתנו והבאנו שלושה ילדים ושיש לנו גם שלושה נכדים.לפני שש עשרה שנה אני ובעלי, יעקב החלטנו לנסוע לביקור ולראות את מקום הולדתי.  הביקור היה מאוד קשה מצד אחד ומצד שני סוף סוף  סגר מעגל.  אני אפילו ראיתי את הבית חולים שבו נולדתי.  הייתה איתי תמונה שקיבלתי מהורי שאמי מאכילה אותי מול ביתנו בויידן כשאני עומדת על ספסל; הספסל עומד שם גם היום כמו אז, הבית והרחוב לא השתנה מאומה. ונשאר רק לאחל לכולנו שלום, בריאות ואושר.

מילון

אולפן עקיבא
מוסד ללימוד השפה העברית והערבית שתכניו מותאמים למבוגרים. פועל משנת 1951.

ציטוטים

”לא הרגשתי שייכת לגמרי ... והרצון לחזור לישראל היה עז.“

הקשר הרב דורי