מאגר סיפורי מורשת

שמי הנרייטה. נולדתי בשנת 1935 בשוויץ, בכפר קטן שנקרא סינגן (Seengen). הכפר נמצא בקנטון "ארגאו" ושוכן ליד אגם גדול ויפה, עם נוף יפה של הרי האלפים, שעל פסגותיהם יש שלג כל השנה. הכפר היה מורכב רובו ממשקים חקלאיים, שהיו מפוזרים במרחקים די גדולים ביניהם. אנחנו גרנו במרכז הכפר. נולדתי למשפחה נוצרית פרוטסטנטית.

אבא שלי, ריכארד, היה הכומר של הכפר, ושל עוד שלושה כפרים שכנים. לאבא שלי היו אחד עשר אחים ואחיות. אביו גם הוא היה כומר, וכן סבא שלו. אבא שלי היה אדם טוב לב ורחב אופקים, ואהוב על ידי משפחתו והקהילה. אני זוכרת שהיה לו כישרון מיוחד לספר סיפורים. בילדותו היה לו פוליו וסבל משיתוק חלקי וצלע כל חייו, אך למרות זאת נהג ללכת איתנו, המשפחה לטיולים רגליים ארוכים בהרים.

אימא שלי, הנרייטה, שעל שמה נקראתי, נולדה בעיר באזל, למשפחה שחיה הרבה דורות בבאזל. לאימא היו שישה אחים ואחיות. היא טיפלה במשק הבית שלנו, אפתה לחם ועבדה בגינת הירק שלנו. אימא הייתה אישה טובת לב ועדינה, ואהובה על ידי משפחתה והקהילה. היא הייתה פעילה בקהילה. בעזרת עוד נשים מהקהילה, הן עמלו קשה בשביל להקים גן ילדים בכפר. כאשר אני הייתי ילדה, לא היה גן ילדים בכפר, רק בית ספר יסודי.

אימא ואבא שלי גם הקימו מקהלה, הפעילה בכפר גם כיום. בנוסף, הוריי ארגנו בביתנו "בית ספר של יום ראשון", שבו ילדים מהקהילה באו בכל יום ראשון, ושמעו סיפורים מהתנ"ך, ומהברית החדשה. אימא שלי גם עזרה לאבא בעבודתו בקהילה, וגם עבדה בבית. היא אפתה לחם לכל השבוע, טיפלה בגן הירק שלנו, ובשלושים עצי הפרי שהיו לנו ליד הבית (בעיקר אגסים ותפוחים), וכן טיפלה בתרנגולות שהיו לנו. אני זוכרת שפעם בא שועל והרג לנו הרבה תרנגולות, והיינו צריכים להעסיק שומר שישמור בלילה על התרנגולות. מעצי הפרי שלנו, נהגנו להביא את היבול למשפחה אחת בכפר שהייתה לה מסחטה גדולה מיוחדת, שכל המשפחות מהכפר היו מביאות לשם את הפירות שלהם. היו משאירים שם את הפירות ולאחר מכן כל משפחה הייתה מקבלת את המיץ מהפירות שהביאה. את המיץ היינו מאחסנים בחביות גדולות במרתף. המיץ היה עובר תהליך מיוחד שמנע תסיסה, כך שהמיץ לא הפך לאלכוהול. לכל חבית כזו היה ברז כדי שאפשר יהיה למזוג ממנה לקנקן או לכוס ולנו היה מותר לשתות מהמיץ הזה בכל פעם שרצינו.

אנחנו היינו חמישה אחים ואחיות במשפחה: אחותי הגדולה הלן, אחריה תיאו, אחרי תיאו אני, ואחריי ריץ', ורודי הכי צעיר. בשעות הפנאי היינו משחקים בבית ובחוץ, בתופסת, מחבואים, או שהיינו מתחפשים ומציגים הצגות.

הבית בו גדלנו היה שייך לקהילה. זה היה בית הכומר, ובו תמיד התגורר כומר הכפר ומשפחתו. בבית היו הרבה חדרים. היה מרתף, היה מטבח, סלון, חדר אוכל, חדרי עבודה, הייתה עליית גג מאוד גדולה. הבית היה עשוי מלבנים. בחזית הבית היו לנו אדניות עם פרחים, וגפן שטיפסה על חזית הבית, ובקיץ נתנה ענבים. ליד הבית הייתה גינת ירק גדולה. כאשר הייתי ילדה,בכפר לא היו לנו מים חמים. פעם בשבוע היינו מתרחצים באמבטיה, שאת המים שלה היו מחממים לפני כן באש. בשאר ימות השבוע, היינו מתרחצים בעזרת מטלית ומים קרים מהברז שבכיור. את הבגדים היו מכבסים בחביות ענקיות במרתף, גם כן במים שחוממו לפני כן באש. אחר כך היו תולים את הבגדים בחוץ לייבוש. בימי גשם, תלינו את הבגדים לייבוש בעליית הגג הגדולה. את הבית היו מחממים בתנורי עץ. בחורף, אבא שלי היה קם בארבע בבוקר כדי להדליק את התנור, כדי שיהיה חם בבית. את הבישול היו מבצעים בתנורים שעבדו על עצים. הבית שכן ליד הכנסייה.

בכפר היו שלוש חנויות מכולת, ואנחנו היינו צריכים להקפיד לקנות מכל אחת מהחנויות בתורה, כי אבא היה אדם מוכר בקהילה, עם תפקיד מרכזי, ואם לא היה קונה אצל כל אחת מהחנויות האלה, הם היו נעלבים. בכפר היה בית ספר יסודי בלבד. נהגנו ללכת ברגל לבית הספר. בקיץ, במקום שיעורי הספורט לקחו אותנו לשחות באגם שליד הכפר. אני זוכרת שהבית שלנו היה תמיד מלא באנשים. שכנים, וחברים של ההורים, וחברים שלנו באו לבקר, ותמיד הייתה חברה והיה עם מי לשחק.

היינו ילדים כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. אז לא הבנתי את מלוא המשמעות של המלחמה, שלא הגיעה לתוך שווייץ. רק כאשר גדלתי הבנתי. בתקופת מלחמת העולם השנייה אירחנו פליטים יהודים שברחו מגרמניה. עוד אנשים בקהילה אירחו פליטים, וזכור לי גם, שהיה מחנה של פליטי מלחמה בחווה אחת ליד הכפר, שנקראה "אייך-ברג"  "eichberg". (במחנה הזה היו גם פליטים יהודים וגם פליטים לא יהודים). אבא שלי נהג לבקר במחנה הפליטים הזה, ולדאוג לפליטים שם, למלא את מחסורם. אני זוכרת פעם בחג המולד, הביאו להם מהכפר שלנו עץ חג מולד, ובאנו לבקר אותם, והם רקדו סביב העץ ריקודים שלא הכרתי, שדמו להורה.

חלק מהפליטים שגרו איתנו בבית, נשארו לזמן ממושך, וחלקם לזמן קצר. אנחנו הילדים, קיבלנו את שהותם אצלנו, כדבר מובן מאליו. הם היו חלק מהמשפחה. אני זוכרת במיוחד, אישה אחת שנשארה איתנו הרבה זמן, ונקשרנו אליה. שמה היה רוזה-לוטה-וייס.ואני זוכרת שהיא עזרה לאבא שלי במשרד. אהבנו אותה ונשארנו איתה בקשר שנים אחרי שהמלחמה נגמרה. כאשר התגוררה אצלנו, היא מאוד רצתה לעלות לארץ ישראל, ולמדה עברית, ולאחר תום המלחמה, עלתה לארץ. שנים אחר כך, כאשר אני התגיירתי, ונזקקתי לעדים שיעידו שהמשפחה שלי לא היו נגד יהודים, היא העידה בשבילי. מספר שנים לאחר מכן, לאחר ששהתה בארץ כמה שנים, היא חזרה לעיר מולדתה ברלין, שכל השנים היא התגעגעה אליה.

אני זוכרת אדם נוסף, פליט יהודי מגרמניה, שגר אצלנו בזמן המלחמה. שם משפחתו היה אדלר. במלחמת העולם הראשונה הוא היה קצין בצבא הגרמני. אחר כך, כאשר הסתיימה המלחמה הראשונה, והוא חי בגרמניה, היה לו בנק והוא היה עשיר מאוד, אבל במלחמת העולם השנייה, הוא איבד הכל. אני זוכרת שהוא נהג ללכת כל יום לשכנים כדי להאזין לחדשות ברדיו. כי לנו לא היה רדיו. לאחר תום המלחמה הוא נשאר בשווייץ והקים חנות. היו עוד פליטים שגרו אצלנו בזמן המלחמה, אבל לא את כולם אני זוכרת. אבא שלי היה חבר בארגון הומניטארי, ומייד עם תום המלחמה, נסע עם הארגון למחנות הריכוז בגרמניה לעזור לאנשים ששרדו שם, ולתעד.

במדינת ישראל 

בשנת 1965 הגעתי לארץ בתור מתנדבת, לקיבוץ רמת יוחנן, כי רציתי לתרום למדינת ישראל, ולהכיר צורת חיים שונה. שם פגשתי חבר קיבוץ בשם רפאל באואר. התגיירתי, והתחתנו, ונולדו לנו שתי בנות: מיכל ואסתר. בחרנו שמות מהתנ"ך, כדי שגם המשפחה שלי, שהם אינם יהודים, יבינו את משמעות השמות הללו. גידלנו את מיכל ואסתר בקיבוץ. בני משפחתי קיבלו את העובדה שהתגיירתי בהבנה מלאה, וקיבלו את בעלי, רפאל, בזרועות פתוחות. במשך כל השנים וגם כיום, יש לנו המשפחה, קשר חם והדוק, ומבקרים אחד את השני, למרות המרחקים הגיאוגרפים המפרידים בינינו. (שניים מהאחים שלי , תיאו ורודי, גרים עם משפחותיהם בשווייץ, אחי ריץ', גר עם משפחתו בקולומביה, ואחותי הבכורה הלן, שנפטרה לפני למעלה משנה, התגוררה עם משפחתה בפרו, ואני גרה בקיבוץ פה בישראל).

יש לי שלושה נכדים משתי הבנות שלי: אלי, רואי, ואיתמר.

הזוית האישית

סבתא הנרייטה מספרת לנכד איתמר, מכתה א', ולבת אסתר את סיפור חייה כחלק מפרויקט "שבעים סיפורים" שמתקיים בבי"ס ניל"י, לרגל חגיגות שבעים שנה למדינת ישראל.