מאגר סיפורי מורשת

שמי פרלה צדקה ושם נעורי הוא פרלה סיבוני. נולדתי במרוקו בעיר מקנס בשנת 1947, אחת מבין 9 אחים. גדלנו בבית חם ואוהב ולא חסר לנו כלום. אחי הבכור פרוספר עלה לארץ בשנת 1948 כנער בוגר עם תנועת הנוער. אחי פרוספר שמר על קשר עם המשפחה, דרך מכתבים שהגיעו פעם בחודשיים או שלושה חודשים. לאבי היה חלום לעלות לארץ מפני שהתגעגע לאחי הבכור, בעקבות זאת הייתה הדחיפה לאסוף את כל המשפחה ולעזוב את מרוקו לארץ. באיזשהו שלב ניסו הורי לעלות לארץ וזה לא צלח כי לאבי היה קשה לעזוב את הוריו המבוגרים שטיפל בהם, הוא רצה לעלות עם הוריו ושנעלה כולנו כמשפחה אחת גדולה, אבל זה לא התאפשר כי סבי היה חולה ולא אישרו לחולים לעלות לארץ. זה גרם לאבי התלבטות רבה אם לעלות או להישאר קרוב להוריו. הרצון העז לעליה לארץ גבר עליו והוא החליט לעלות לארץ.

אנשי הסוכנות יצרו קשר עם אבי, לאחר מכן הגיע שליח מהסוכנות והודיע לאבי להתכונן לנסיעה. אבי שהיה קשור להוריו לא מכר את הבית שלנו, הוא השאיר את הבית להוריו כדי שיהיה להם ממה להתקיים. ביום בהיר אחד בחשאי הודיעו לנו להתכונן לעליה, אבי בא לאמי ואמר: "תתכונני, נוסעים". הורי ארזו בזריזות את מה שיכלו לקחת: הבגדים שלבשנו, מעט כסף ותכשיטים. לילה אחד באו אנשים מהסוכנות שקראו להם "הסיוניסט", דהיינו הציונים, והסיעו אותנו בחשאי בלילה במשאיות לעיר נמל בשם קזבלנקה. מקזבלנקה העלו אותנו לאוניה והגענו למרסיי שבצרפת. הגענו למחנה ענק בדרום צרפת, היו בו הרבה אנשים מכל מיני מדינות: מטוניסיה, מאלג'יר וממרוקו, וגם הם חיכו לעלות לארץ. גרנו באוהלים כ-3 חודשים בתנאים קשים מאוד: ללא שירותים, ללא מקלחות ומים זורמים ללא מזון. אחי הקטן שהיה בן 3 הלך לנו לאיבוד, אמי כמעט יצאה מדעתה וחיפשנו מאוהל לאוהל במשך ערב שלם. אירוע זה חקוק במוחי היטב כבר 60 שנה ואני לא יכולה לשכוח את הפחד שהרגשתי באותו ערב. מה יקרה אם לא נמצא את ציון אחי הקטן? למזלנו מצאנו אותו אצל איזה משפחה שמצאה אותו בוכה ולקחה אותו לחיקה עד שאמי הגיעה.

כעבור כמה ימים, עלינו באוניה לארץ ישראל. היטלטלנו, היה צפוף וקשה אך הרצון העז לעלות לארץ גבר על כל המכשולים. הגענו לארץ בערב אל העיר חיפה באוגוסט 1956. משם "העמיסו אותנו למשאיות" בלי לשאול ובלי להסביר לנו לאן לוקחים אותנו. נסענו ונסענו והגענו למקום לא ידוע, מקום שומם שהיו בו מספר צריפים, קראו למקום קריית גת. קיבלנו 2 צריפים, אחד מהם ללא קורת גג. שכבנו וראינו את השמיים עם מלא כוכבים, אנשי הסוכנות השאירו אותנו והלכו. קמנו בבוקר למקום שומם, בלי אמצעים ואין עם מי לדבר, לא היה לנו מה לאכול או לשתות. למזלנו אחי הבכור שהיה בארץ בא לבקר אותנו הוא מצא את אבי במצב רוח קשה, מסוגר, לא מדבר ולא מבין לאן הגענו. הוא אמר לאחי "אני לא נשאר פה בשום אופן, אני רוצה לחזור למרוקו". אחי כבר היה נשוי הייתה לו דירה קטנה של חדר וחצי בעיר לוד. הוא החליט להעביר אותנו אליו, ונתן את ביתו הקטן להורי. אחי בזמן הזה עבד בשדה תעופה וגר בצריפון קטן שם עם אשתו. היה צפוף וקשה, לא היה לנו אמצעים: לא מקרר, לא תנור, לא מכונת כביסה אך התגברנו. אמי תלשה מהרצפה 4 בלטות ויצרה בור עמוק, אז היא ביטנה את זה עם מלט, ויצרה כמין מקרר ובו שמנו את האוכל. בחודש אוקטובר פרצה מלחמת סיני, המלחמה הייתה מתישה וקשה מאוד. עברנו תקופה קשה בלי לפצות פה. אבא יצא לעבוד ועם מה שהוא הביא לנו הסתדרנו כי ידענו שאין אחרת. אחי הגדולים יצאו לעבוד כדי לעזור לפרנסה של משפחתי, אחי עבדו ולמדו. אני עבדתי בקטיף כותנה ומרטתי נוצות לעופות. תודה לאל לאט לאט התאקלמנו, התפתחנו והקמנו משפחות לתפארת.

הזוית האישית

סבתא פנינה: בסיפורי רציתי ללמד את הנכדים על הקושי שהיה בעבר, קושי בכל המובנים, הן בדיור, במזון ובכלכלה ולמרות הכול ידענו להסתדר עם המועט ואפילו להעריך אותו.

הנכדה מילה: אני למדתי איך סבתא שלי עלתה לארץ ישראל וכמה זה היה קשה. בזכות התכנית הזו למדתי את העבר של סבתא שלי ואני כל כך מעריכה וגאה בה!