מאגר סיפורי מורשת

הוריי עלו לארץ מעיראק בשנת 1951, אחותי רוזה היתה בת 7, אני בת 4 ואחי בן 3. אני לא זוכרת הרבה מהעליה, אלא רק מה שההורים סיפרו לי. אני כן זוכרת, שכשעלינו לארץ, ריססו אותנו בדי די טי (ריסוס נגד כינים). אני צרחתי! לא רציתי שירססו אותי, זה היה שורף ולא נעים… היום החומר הזה הוגדר כחומר הדברה מסוכן.

הוריי מספרים כי לקחו אותם לשער עלייה, שם היו כל העולים שבאו לארץ. ההורים ביקשו לעבור לרמת גן, אבל לקחו אותם לכפר נחמן, זה היה בסיס צבאי לשעבר של הבריטים. ישנו באוהלים של הצבא ואמרו לנו: "עוד מעט נעביר אתכם לצריפים". בשנה שעלינו לארץ היה חורף קשה וגשום מאוד, האוהלים עפו בגשם, היה סחף ואפילו ילדים נעלמו. היה עוני נוראי, היה צריך לקום ולשבת בזמן שחילקו לנו לחם שחור ומרגרינה, להורים היה נורא קשה. הם לא היו רגילים לצנע במפני שבעיראק היה להם הכל, הם היו מאוד עשירים, היה להם בית גדול עם עוזרים, כל המשפחה גרה ביחד, כמובן כל האחים של אבי עם אחיהם, בארץ כולם הופרדו, שלחו כל אחד למקום אחר, לקח להם הרבה זמן עד שנפגשו יחד. סבי נסע ממקום למקום בשביל למצוא כל בן, עד שבסוף נפגשו אחרי כמה שנים.

אני לא הלכתי לגן, לקחו את כל הילדים מכל הגילאים ושמו אותנו בבית הספר, כמובן שלא היו הרבה כיתות לימוד. ישבנו בחוץ לחכות עד שהמורה יסיים ללמד קבוצה אחת ואז הקבוצה השנייה נכנסה. את המחברת גזרו לשתיים כדי שיספיק לכולם וגם את העיפרון. הייתה לנו ילדות מאוד קשה, לא היה כלום, לא משחקים, להורי לא הייתה עבודה, השכנים אהבו אחד את השני ודאגו זה לזה. בכפר שגרנו, כפר נחמן, לא היה חשמל. העבירו אותנו לצריף ושם היו מקלחת ושירותים משותפים לכמה שכנים, היינו צריכים לחכות בתור עד שכל אחד יסיים העדפנו שלא להתקלח במקלחות, אז התקלחנו בצריף, שמנו גיגית מים חמים עם פתיליה שהופעלה בנפט, הברז היה משותף לכמה צריפים, היינו צריכים להביא מים מהברז.

אבא שלי קיבל עבודה, שהוגדרה "עבודת דחק" זה היה שלוש פעמים בשבוע. הוא עבד בחקלאות שתל עצים של פירות הדר. אמא שלי מאוד רצתה לצאת לעבוד אך לא קיבלו אותה לעבודה. אני ואחיי הלכנו לעבוד בחקלאות, למשל לעבוד בקטיף בוטנים, עבדנו כל היום ומילאנו דליים כדי לקבל כמה גרושים, וכמובן נתנו את זה להורינו כדי לקנות אוכל. גידלנו בחצר הבית תרנגולות ונהננו מהביצים למרות שחיכינו זמן רב לכל ביצה. לאחר תקופה, המצב השתפר קצת והאוכל שלנו השתנה, חוץ מהלחם ומרגרינה, העוף והביצים מהלול קיבלנו "אורז בן גוריון"- פתיתים.

אחרי כמה שנים בארץ, היתה לנו כלבה. במועצת העיר חששו שהכלבה נגועה בכלבת, אני זוכרת שאני, אחי ואחותי חזרנו מבית הספר וראינו את הכלבה מתה, בדיעבד הסתבר לנו שהמועצה הרגו אותה. סבא שלי ניסה להגן עליה לפני והוא לקח אותה ברגל לרמת השרון והשאיר אותה שם אך לצערינו, היא חזרה למחרת וכך היא הומתה. בכינו מאוד ונפרדנו ממנה.

בילדות שלנו, כל חברי בילו בפרדסים, אכלנו הרבה פירות הדר, והשומר של הפרדס היה נותן לנו את כל פירות ההדר שנפלו מן העץ, היה אסור לנו לקטוף. בנוסף הוא נתן לנו עוד כמה בשביל ההורים. לפעמים גם עבדנו וניקינו את העלים מסביב לעצים בפרדס, לא קיבלנו תשלום, אך יחד עם זאת הרגשנו סוג של חובה כי נהנינו מאכילת פירות ההדר.

במעברה שגרנו בכפר נחמן, לא היתה קופת חולים, מי שהיה צריך ללכת לרופא היה צריך לנסוע לרעננה, למרפאת "שועלי" שעד היום קיימת במרכז העיר. פעם ביום היתה עוברת משאית הסעה לכיוון קופת החולים ורק מי שיכל להרשות לעצמו היה עולה על ההסעה, אחרת נאלצנו ללכת ברגל, מרחק של כמעט שעה וחצי.

חגגנו את החגים כמו שחוגגים כיום, רק יותר מצומצם, לא היה מתנות ויין אך בכל זאת קיימנו את החגים, בחג פסח לא מכרו מצות, סבתי הכינה לנו מצות במו ידיה ובסוכות מעצי פירות ההדר בנינו סוכה. לא היו לנו בילוים רבים כמו היום, לא היו סרטים ומרכזי תרבות, אך לעומת זאת ברעננה היה. עברנו לרעננה כשבנו שיכונים בשנות ה60, החתימו את הורי על משכנתא ואז חיסלו את המעברות.

היה קשה בארץ, שרדנו תקופות לא קלות בכלל, אך בכל זאת נשארנו בארץ, כיוון שזאתי ארצנו למרות הקשיים!

הזוית האישית

הנכד עמית: הסיפור היה מרגש ומרשים, לא תיארתי לעצמי שהעלייה היתה כל כך קשה. שמעתי על עליות אחרות שפשוט טסו במטוס או הסיעו אותם בדרכים פשוטות ונוחות, אך העלייה נשמעה דבר קשה מאוד.

סבתא יהודית: הסיפור היה סיפור ילדות, ילדות קשה אך בכל זאת רצינו לבוא לארץ למרות העוני והמחלות.