מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי בשנת 1949 בתאריך ה-28 ביולי, בכפר דוברויה, מחוז בשטנסקה, אזור ניקולייב, באוקראינה. נולדתי להוריי שלמה וצילה פרידמן. ושמי המלא היה יוסף – פייביש (פדיה).

בראשית שנת 1956 קיבלנו מסמכים, במסגרת איחוד משפחות, וביקשנו לאפשר למשפחתנו לנסוע למדינת ישראל לישיבת קבע. במשרד הפנים של ניקולייב לא ידעו מה לעשות איתנו, אך בסופו של דבר הם קיבלו מאיתנו את מסמכים.

כתוצאה מכך, אבי זומן למועצת הכפר ונאלץ לחתום על בקשה לאזרחות סובייטית. מכיוון שעד אז לא הייתה לו אזרחות. ולכן מייד שלחו לו זימון לצבא הסובייטי להכשרה לקורס חבלן. למדתי אז בכיתה א' ואני עדיין זוכר שאבא היה בצבא ולא היה אף אחד שעזר לי בשעורי הבית. ב- 30 באוקטובר 1958, נולד אחי בשם רומן.

העלייה לארץ

החלום של אבי מאז 1935 היה לעלות לארץ, אך בברית המועצות לא היה אפשרי לעזוב למדינה אחרת. השלטונות הקשו מאוד על יהודים שרצו לעזוב את המדינה. לאחר מלחמת ששת הימים התחילו הסכמי סחר בתמורה לעליה של יהודים ארצה. באותה תקופה גרנו באוקראינה והמשרדים היו במוסקבה כאלף קילומטר מרחק. שוב הגשנו בקשה לעלות לארץ, הפעם הבקשה אושרה חוץ ממני כי הייתי כבר מעל גיל 18 ולכן הייתי מחויב להתגייס לצבא הסובייטי. נאלצנו להמתין במוסקבה ולשכור חדר קטן שבו נאלצנו לשון על הרצפה, תקופה ממושכת לא קיבלנו תשובה עד שפגשנו באשם שסייע לנו ונתן לנו מספר טלפון שאליו נתקשר ותוך שבועיים נקבל אשרה לעלות לארץ, כך היה – בסוף אוגוסט 1971 עלינו לארץ, בארץ פגשתי את האדם שסייע לנו, הוא היה עורך עיתון ברוסית.

הצבא ומלחמת יום הכיפורים

התגייסתי לצבא ביולי 1973 לחיל התותחנים. נשלחתי לצריפין בזמן שהיתה כוננות גבוהה בארץ, המצרים והסורים יאיימו שהם ייקחו מה שהם הפסידו במלחמת ששת הימים. בערב יום כיפור הקימו גדוד מאלו שלמדו בקורסים של התותחנים והסגל היה המדריכים ואני הייתי בתור המחסנאי שם בגדוד.

לקחו אותנו לרמת הגולן ובדרך קיבלנו תותחים ועלינו אל דרום רמת הגולן שם תפסנו מחסה במוצב ריק בתל פארס. למחרת, בבוקר היה יום כיפור היו כאלה שאכלו והיו כאלה שלא אכלו את מנות הקרב שהביאו לנו. ב-13:50 התחילו לירות עלינו ופגעו בכמה תותחים, לא ידענו שהתחילה מלחמה – אף אחד לא הודיע, הודיעו ברדיו רק לאחר מכן. התחילה מלחמה, שנים מהתותחים שלנו נפגעו אחד נשאר והעמיסו את כל הפגזים על התותח הזה. ובלילה כבר היינו בקרבות טנקים. בנקודה הזו הסורים פרצו את הגבול, וגם את זה לא ידענו. התחלנו לרדת מהתל וראינו איזה אורות כחולים, נסענו בזחל”ם אז הנהג שנסע בזחל”ם אמר “תזוז תן לעבור” מסתבר שאלו היו טנקים סורים והם שמעו עברית אז הם התחילו לירות לעברנו פגזים. כל מי שישב למעלה על התותחים נפצעו ונהרגו. כל מי שהיה אחרינו או שנפצעו או שנהרגו או שנפלו בשבי.

בבוקר כבר ראיתי קרבות של החיל אוויר, הסורים שיגרו טילים והצליחו להפיל את המטוסים שלנו, זה פגע במורל, אבל אנחנו המשכנו להתקדם עם התותח היחיד שנותר לנו ועד הערב הגענו לכנרת, הסורים דלקו אחרינו אך למזלנו הם עצרו כי נגמר להם הדלק או התחמושת.

בכנרת עצרנו ללינת שטח ולמחרת פגשתי את החבר שלי שלמד איתי ביחד וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא נהרג יום למחרת. אחר כך החזירו אותנו לצריפים וככה יצאתי מהמלחמה כי הייתי עולה חדש.

הזוית האישית

וואלה היה תענוג!

תיעוד הסיפור של יוסף, נעשה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ע"י התלמידים: אלינור גמון, נטלי ג'אן.