מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא זכריה שמחי. בתימן קראו לי יחיא, על שם סבא רבא. נולדתי בתימן בכפר קטן שקראו לו "אורזי". העיר הגדולה לידו הייתה דלעא. הכפר שלי היה בנוי על הר. בכל הכפר גרו כחמישים אנשים, רובם  שייכים לשתי משפחות יהודיות גדולות: שמחי וחדד. היו גם שתי משפחות ערביות שחיו איתנו. הבית שלנו היה בית של שלוש קומות, בנוי מאבן עם המון חדרים. לא הייתה מקלחת בבית. הייתה באר שזרמו אליה מים צלולים מהנחל. הפתח שלה היה רחב ועמוק ושם היינו הולכים להתרחץ, היה תענוג לצלול בתוכה.

סבא שלי היה רב  אדיר שבכל תימן הכירו אותו. הוא עסק גם ברפואה, גם במסחר וגם בבדים. לאבא שלי היה עסק במסחר וגם היה אורג בדים. המשפחה שלי הייתה מאוד מאוד עשירה. היו לנו תבואה ועדרים רבים שהיו מופקדים אצל אנשים בכל האזור. אבא שלי מאוד אהב אותי. הוא רצה שאלמד ממנו הכל. הוא היה מלמד אותי תורה וכשגדלתי הייתי מצטרף אליו למסעות כדי שאכיר את עסקי המשפחה. היינו רוכבים על החמור ועוברים אצל האנשים שעבדו למען המשפחה. אמי הייתה אישה מאוד חמה וטובה. היא עזרה הרבה לאנשי הכפר. מבלי שסבי ידע, היא הייתה מוציאה תבואה מהמחסנים ונותנת לכולם בלב רחב.

ילדות מאושרת בתימן

הייתה לי ילדות טובה. הייתי משחק עם חבריי, שהיו גם בני הדודים שלי. רצנו בחוץ ובין החדרים, אבל לא היה לי הרבה זמן. בבקרים, לפני הלימודים,  הייתי צריך לתת לתרנגולות אוכל, לאסוף את הביצים ולעזור לאימא. לא היה לנו בית ספר, היינו לומדים בבית הכנסת. התפללנו תפילת שחרית, ואחר כך למדנו תורה כל היום. במשך כל השבוע למדנו לקרוא את הפרשה. הייתה משמעת ברזל. מי שהמרה את פיו של המורה, היה מקבל מכות בשוט. היינו צריכים לדעת לקרוא בתורה במדויק, לדעת כל מילה עם ההיגוי הנכון. מי שטעה היה מקבל מכות עם השוט. לילה אחד היו לי ממש סיוטים, פחדתי ששוב אקבל מכות בשוט כי לא ידעתי טוב את הפרשה. כל הלילה חשבתי מה אעשה ולבסוף החלטתי שאני אתנהג כמו משוגע כדי שלא אצטרך ללכת ללימודים. למחרת בבוקר, כשכולם קמו, התחלתי בהצגה. התחלתי להשתולל, לצעוק, לקפוץ ולטפס כמו קוף. הוריי ניסו להרגיע אותי, אבל כשראו שאני לא מפסיק, הם נבהלו מאוד. בתימן האמינו מאוד בשדים והוריי היו בטוחים שנכנס בי שד. אבא החליט לקחת אותי לנסיכה של האזור שהייתה ידועה כמי ש"מוציאה שדים". הנסיכה אמרה לאבא שלי שישאיר אותי בביתה. נשארתי אצלה לבד והייתי מפוחד וסקרן, שאלתי את הילדים שלה איך היא מוציאה את השדים. הם סיפרו לי שהיא זורקת אותך דרך החלון בקומה השנייה, וכך השד יוצא בדרך ואתה נשאר בריא. מאותו רגע פחדתי להגיד מילה. מרוב הפחד שתקתי ובקושי זזתי. אחרי יומיים כשאבא בא לבקר הנסיכה אמרה לו שמצבי משתפר. אחרי עוד כמה ימים היא הכינה לי קמע, תלו את זה עליי והלכתי עם אבא הביתה. בדרך זרקתי את הקמיע ביער, כי ידעתי שאין לי כלום. אבא כמובן כעס עליי. אבל בסוף הרווחתי מכל זה. אבא דיבר עם המורה, הסביר לו שעברתי משהו קשה, ומאז המורה כבר לא נגע בי יותר.

אותו מורה הרביץ לכולם. קראנו לו – ׳האכזר׳. יום אחד כל הילדים החליטו להתנקם בו. הכנסנו לו קוצים מתחת לבד של הכרית עליה הוא ישב. אלו היו קוצים חזקים במיוחד כמו מסמרים. כשהמורה חזר מההפסקה הוא התיישב על הכרית שלו, ואז הוא קפץ בצעקות, הוא ממש השתולל. הוא לא הפסיק לשאול מי עשה את זה וכמובן שהכה את כולנו. אבל כולם שתקו ואף אחד לא ענה לו. היינו ממורמרים כולם. שבועות אחרי זה הוא עוד לא יכל לשבת.

עלייה לארץ ישראל

בשנת 1950 עליתי לארץ בעלייה שנקראה "על כנפי נשרים", באנו במטוסים. כל היהודים מתימן באו לארץ ישראל, לארץ שלנו. חיכינו  לזה.

זה היה אחרי מלחמת השחרור ושלחו שליחים לתימן להגיד שאנחנו יכולים לעלות לארץ ישראל. עוד לפני כן, הערבים מארץ ישראל היו שולחים מכתבים לתימן בדיו אדום ואמרו שזה נכתב בדם של האחים שלהם. ואז הערבים  התחילו להתנכל לנו. הם קיבלו היתר מהמלך לעשות ביהודים מה שהם רוצים. כל מה שהיה ליהודים היה הפקר. לקחו פרות, תבואות, ואת כל הרכוש של היהודים שהיה מוגן עד אז. היינו הולכים בשוק ואם היה לנו משהו, היו לוקחים לנו אותו. היו מזהים אותנו לפי הפאות לחיים, והיו מרביצים לנו.

יום אחד הודיעו לכל היהודים בעיר שמתכוונים לפרוע בנו. קראו לזה "השבת השחורה". אני חושב שהאנגלים שהיו שם הצליחו לסכל את המזימה והפוגרום הזה לא התבצע. אבל דם של יהודי היה הפקר. במוצאי שבת אחת, נכנסו ערבים עם שבריה לבית שלנו וניסו לרצוח את אבא. בני המשפחה הזעיקו את השכנים הערבים ואלו נחלצו לעזרתנו והצילו את אבא. אז עלתה המחשבה הרצינית הראשונה לעלות לארץ ישראל.

מאחר ועדיין נשארנו משפחה אמידה, פנו לאבא כל אנשי הכפר כדי שיעזור להם לצאת משם. אבא חילק את הכסף שנשאר בין אנשי הכפר ושילמנו למישהו כסף כדי שייקח אותנו למקום האיסוף. ישבנו על ריצפת הטנדר  עם עוד הרבה אנשים מהכפר ביחד. בדרך עצרו אותנו כל מיני שודדים ודורשי מיסים עד שלקחו את כל כספינו. המסע נמשך עד שהגענו לחאשד, שם היה מקום האיסוף של היהודים שעולים על מטוסים לארץ.

כשהגענו ללוד, ישראל, ישר גילחו לי ולאחים שלי את כל הפאות. משם שלחו אותנו לאוהלים בראש העין. בכל אוהל היו שתי משפחות מרובות ילדים. הרצפה הייתה אדמה שחורה. אם היה גשם אי אפשר להוציא את הרגל מהבוץ. אבל עם כל הקושי הזה הייתה לנו שמחה רבה כי אנחנו היינו בארץ ישראל. היינו שמחים, מאוד שמחים. היו המון מתנדבים בארץ, שרצו לקחת ילדים בגלל השלג שהיה בשנה הזאת. אותי לקחו לאחת המשפחות בתל אביב. נשארתי אצלם עשרה חודשים. הם היו אנשים מאוד טובים. הם מאוד אהבו אותי ועשו הכל בשבילי. בתל אביב גם שלחו אותי לבית הספר בפעם הראשונה. למדתי לקרוא, לכתוב וחשבון. למדתי הכל מהר. אז הקפיצו אותי כל פעם כיתה. היה לי מאוד טוב שם והמשפחה הזאת רצתה שאני אשאר אצלם, אבל אני התגעגעתי לאימא שלי וכשהיא באה לבקר אותי לא רציתי שוב להיפרד ממנה. מאוחר יותר, כשגדלתי קצת, חזרתי לבית שלהם לחפש אותם. לצערי הם עזבו ולא הצלחתי למצוא אותם.

אימא והאחים שלי נשארו באוהלים בראש העין. כשגרנו באוהלים, היו לוקחים את הילדים הקטנים ללון בלילה במבנה גדול. בלילה אימא הייתה לוקחת לשם את אחי הקטן שאול, שהיה בן 10 חודשים, ובבוקר מביאה אותו. לילה אחד אימא לקחה אותו אל בית התינוקות כרגיל, ובבוקר כשהיא באה לאסוף אותו, הוא לא היה שם. אמרו לה שבלילה שאול הרגיש לא טוב ולקחו אותו  לבית החולים בפרדס כץ. אימא נסעה מייד עם קרוב משפחה שהיה שוטר לבית החולים,  אבל שם אמרו להם שלא הגיע אליהם שום ילד. הם המשיכו במשך תקופה ארוכה לחפש בכל בתי החולים, אבל לא מצאו אותו בשום מקום. מאז אנחנו לא יודעים מה קרה לו. לאימא שלי היה מאוד מאוד קשה. היא הייתה בוכה המון. עד שהיא נפטרה היא לא הפסיקה לדבר על שאול ולקוות למצוא אותו. אחרי שנתיים בערך קיבלנו צריף בגני תקווה ועברנו לגור שם.

הקליטה בארץ

הפרנסה בארץ הייתה קשה. אימא עבדה במשק בית בוילות של ותיקים. אבל לא הייתה הרבה עבודה. בקושי התקיימנו ואז אני התחלתי לעבוד. הייתי בערך בן 12, הייתי הולך לפרדס לקטוף קלמנטינות ומוכר אותן. בבקרים, לפני שהייתי הולך לבית הספר, הייתי לוקח שני כדים של חלב לתנובה בפתח תקווה על הכידון של האופניים. וכך הייתי מקבל כמה גרושים. מה חיפשנו? לחם וריבה. לא רצינו יותר. לא חיפשנו מותרות. בהתחלה למדתי בבקרים אבל אחר כך ראיתי שלא מסתדרים בבית אז יצאתי לעבוד ולמדתי בערב.

כנער ראיתי אופניים וכל כך רציתי שיהיו לי גם. אז מה עשיתי? כל משפחה הייתה מקבלת תלושים, קצבה לאוכל, לא היית מקבל אוכל ככה סתם. הייתי לוקח את התלושים שלנו, מה שהיה לנו, לא הרבה, ומוכר אותם למי שיש לו כסף.  ככה אספתי כמה גרושים וקניתי לי אופניים ישנים. אבל לא ידעתי לרכב. הייתי הולך לגבעה שהייתה ליד הבית שלנו, עולה נופל, עולה נופל לא מתייאש. עד שלמדתי איך לשמור על שיווי משקל וככה היו לי אופניים ראשונים בחיים.

אבל בשבילנו ארץ ישראל… זה היה הכל. כל הזמן היינו חולמים על ארץ ישראל. הגענו לכאן והיינו מאושרים. עם כל העוני הזה עם כל הקושי היינו מבסוטים.

הזוית האישית

זכריה יחיא שמחי השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי עומר הררי. התכנית נערכה בחטיבת הביניים ע״ש בן גוריון בפתח תקוה, התשע״ט.