מאגר סיפורי מורשת

משפחתי מצד אבא עלו לארץ בתאריך 4.7.1974.

 

תאריך זה הוא יום העצמאות של ארצות הברית. הם עלו מסן פרנסיסקו שבארצות הברית. לפני העלייה סבי היה רב סרן בצבא האמריקאי ובזכות זאת הם קיבלו בית גדול בבסיס בסן פרנסיסקו. במשך שנות שהותם בסן פרנסיסקו גילו שהם צריכים לעבוד קשה כדי לשמור על היהדות.

 

סבי רצה שילדיו יתחתנו עם יהודים וסבתי רצתה לעזור לבנות את מדינת ישראל. לפני עלייתם התרחשה בארץ מלחמת יום הכיפורים ואחרי המקרה במעלות אבי, שהיה בן שש, לא רצה לעלות מפני שיש מלחמה בארץ. הוא טען שפוגעים גם בילדים ורצה להישאר אצל סבא שלו בניו יורק.

 

כשהמשפחה נחתה בשדה התעופה בארץ אבי היה פעור פה ושאל: "איפה 'החורים'?" וסבתי לא הבינה ושאלה אותו: "מה זאת אומרת 'חורים'?" אבא אמר שאלה הכדורים והפצצות של המלחמה. כיום הוא טייס קרב וממשיך להטיס גם בגיל מבוגר.

 

הדירה הראשונה בארץ שלהם הייתה בערד. הם גרו שם שלוש שנים. נתנו להם דירה בערד, מיד אחרי העלייה לארץ. סבתי הייתה בהלם מהדירה. הדירה הייתה קטנה, ריקה, החול מתחת ומסביב לבניין. גמלים הסתובבו באזור. הדירה הייתה בלי מקרר ומכונת כביסה. הסוכנות היהודית הביאה להם חמש מיטות, שולחן קטן, חמישה שרפרפים וגזיה. 

 

 

כל הדברים האלו לא הועילו וזה היה לא כל כך קל. בימים ההם עד שמזמינים מקרר, מכונות כביסה ושאר ציוד, זה לקח הרבה מאוד זמן, במקרה הזה שלושה עד ארבעה חודשים. בזמן ההמתנה עד שהאספקה והציוד יגיעו, סבתא כיבסה את הבגדים, ידני. סבתא קנתה כל יום חלב טרי, מכיוון שלא היה מקרר. בבניין בערד היו עולים חדשים שהגיעו מכל העולם, אבל לא היו עולים חדשים מארצות הברית. היו כמה אנשים שדיברו אנגלית.

 

כמו כל מקום צריך חינוך. דוד סטיבן היה בן ארבע כשעלו בקיץ, אז רשמו אותו לקייטנה והוא לא דיבר עברית. גם אחרי הקייטנה הוא לא דיבר עברית. רק בדצמבר התחיל לדבר, אולם שוטף. באותו קיץ של העלייה לארץ, דודה נדין ואבא שלי התחילו ללמוד באולפן אך כל יתר התלמידים היו רוסים. הם כל יום היו הולכים לשם בבוקר. כשסבתי אמרה להם לחזור לבד הביתה, הם הלכו לאיבוד, כי זה מקום חדש. באותו קיץ סבא וסבתא למדו באולפן למבוגרים.

 

כמו כל שנה בספטמבר הילדים הלכו לבית הספר. אבא למד עברית מהר וכמו כן הסתגל מהר. הדודים שלי ואבי התחילו לשחק עם כל הילדים במשחק של גוגואים, שאוספים את הגלעינים של המשמשים. מלבד זאת גם היו אוספים את העטיפות של המסטיקים ומנסים להפוך אותם (כיום סופרגול) והם שיחקו עוד משחקים.

 

סבי עבד בארץ בפנימייה לילדים חולי אסטמה ובקליניקה של קופת חולים. בארצות הברית סבי היה מומחה לאלרגיות, אז אחרי חצי שנה הקים מרפאה לאלרגיות בבאר שבע. הוא נסע נסיעה ארוכה כל יום מערד לבאר שבע. אחרי שנתיים בערד סבתי הבינה שהיא חייבת לעבוד כמו רוב הנשים בארץ. בניו יורק היא הייתה מחנכת כיתות ד' אבל בישראל היא לא יכלה לחנך אז הפכה למורה לאנגלית. היא לימדה בחטיבת הביניים בערד.

 

אחרי שלוש שנים סבי הבין הם צריכים לגור קרוב יותר לבאר שבע. הם החליטו ועברו לגור בעומר (יישוב צמוד לבאר שבע). סבתי עברה ללמד בבאר שבע את הכיתות הגבוהות והכינה את התלמידים לבגרות. אחרי שנים בעומר התקדמה כל כך והתחילה ללמד מורות במכללה. כיום הם גרים בעומר ויש להם חברים, עבודה ובית כנסת. 

למשפחתי היו בעיות של עולים חדשים. היו כמה בעיות:

שפה: שפה היא בעיה נפוצה באוכלוסיית העולים. למשל, סבתי פעם אמרה לירקן קילו "אבנים", במקום ענבים. היו גם בעיות בתרגום. למשל, טלפון עסוק, כי באנגלית אומרים busy ובארץ טלפון תפוס.

הרגלים ומנהגים: משפחתי באה עם תרבות אמריקאית והיו להם קשיים. למשל, הם לא ידעו שבראש השנה מביאים מתנות לעובדים, אז כשסבי לא הביא לאחיות שעבדו איתו מתנות לחג הן נפגעו. הם לא ידעו שבארץ מותר לצעוק, אז כשסבתי נגעה בירק אצל הירקן והוא צעק עליה היא בכתה.

קניות ומזון: משפחתי לא ידעה דברים שכל צבר, ישראלי יודע. למשל, שביום שלישי החנויות סגורות אז כשהיו בערד בלי מקרר לא היה אוכל. הם לא ידעו שבארץ אין גלידה בחורף, אלה יש קרמבו.

ביטחון: למשפחתי היו הרגלים אמריקאים שבארץ לא עושים אותם. למשל, שסבתי יצאה ללוות טיול של אבא לירושלים וכשהילדים היו צריכים לשירותים בחושך המורה אמרה להם " לרדת מהאוטובוס – בנים פה בנות שם!" וסבתי, שהייתה רגילה ששומרים על הילדים יותר, באה אליהם ואמרה להם "מה אתם לא שומרים עליהם?! חושך!" ומיד המורים יצאו לחפש את הילדים בין השיחים.

 

למרות כל הקשיים כולם, במשפחה, חושבים שההחלטה לעלות הייתה חשובה ונכונה.

 

ערד: "עֲרָד‎ היא עיר במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת על גבול מדבר יהודה, על רכס כידוד, בגובה של כ-600 מטר. שטח השיפוט שלה הוא 105,000 דונם, והיא העיר השלישית בגודל שטח שיפוטה בישראל. היא הוכרזה כעיר בשנת 1995."

 

תשע"ה