מאגר סיפורי מורשת

אני בתיה יצחק נולדתי בשנת 1947 בצנעא שבתימן. אמא לחמישה ילדים וסבתא לעשרה נכדים. הורי הגיעו לארץ בעליית "מרבד הקסמים" בשנת 1949 מצנעא בירת תימן. הורי קיבלו אוהל לגור בו במחנה העולים בבנימינה. שהגענו לארץ הייתי בת שנתיים. בתקופה זו הייתה שמועה שמאשפזים ילדי עולים תימנים (תינוקות).

כשהוריהם הלכו לבקר את ילדיהם הם קיבלו בשורות מרות שילדיהם נפטרו. אימי שמעה את השמועה על היעלמותם של הילדים. כשבאו עובדים סוציאליים לבקר באוהל הורי אימי מיהרה להחביא אותי מתחת למיטה. (כך אימי ספרה) אחרי כשלושה חודשים העבירו את הורי לגור בבית של רכוש נטוש בשכונת ליפתה בירושלים שם גרנו שבע שנים עד שהרשויות החליטו לפנות אותנו לצריף במעברת "זרנוגה" שברחובות.

אימי התנגדה לפנות את הבית כי המשפחה גדלה וכבר מנתה שש נפשות. ההתנגדות של אימי לא הועילה ועל כן נאלצנו לעזוב ולעבור למעברה שברחובות.

במעברה גרנו בערך ארבע שנים נוספות עד שבשנת 1957 עברנו להרצליה. בעיר זו הוריי גידלו תשעה ילדים, כול אחד מהילדים בנה את  דרכו בדרך שלו. אבל נשארנו משפחה גדולה ואוהבת.  לאימי שכיום סבתא רבתא יש 20 נכדים ו- 32 נינים.

הזוית האישית

הסבתא: התכנית היתה מאוד מעניינת. היה לי מאוד מהנה ללמד ולספר לנכדי את סיפור חיי. הנכד: הייתי מלא סקרנות לשמוע את הסיפור המשפחתי שלי מסבתא בתיה ונהניתי מאוד עד שביקשתי שתמשיך ותמשיך.