מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

אני נולדתי בצנעה שבתימן בערך בשנת 1945. בזמני לא היה נהוג לזכור תאריכים מדויקים או שנת לידה. היה נהוג לזכור בקרבת איזה חג נולדו או שבת לפי אותה פרשת השבוע. שמי המקורי הוא רומה, אך כשעלינו לארץ אבי שינה את שמי לרינה כי אהב את השם. משפחתי נהגה לכנות אותי רומיה.

שם המשפחה שלי הוא קרני על שם מקום בתימן. לי מספר אחים ואחיות. האח הבכור משה נולד בתימן ולא זכורה שנת לידתו, הוא גר בראש העין ולו יש שלושה בנים, שלמה, אלון וערן. ושתי בנות רונית ואילנית. אחריו מרים שנפטרה בתימן בהיותה ילדה. רבקה, מתגוררת בפתח תקוה ולה חמישה בנים, איל ז"ל, יניב, אופיר, ניר וגיא, ושתי בנות רויטל וגלית. השלישית במשפחה הייתה אני. אחרי עוד אח בשם יוסי, גר בפתח תקוה ולו שתי בנות, ענת ומירב. האח האחרון, ישעיה בגיל שנה חלה, נלקח לבית החולים ולא חזר מאז. הודיעו להורי שהוא נפטר, אך עד היום אנחנו לא יודעים אם הוא באמת נפטר או שהוא בין חטופי ילדי תימן מאחר ולא הייתה גופה ולא נערכה הלוויה.

עלייתי לארץ ישראל

שהייתי בת שלוש אני ומשפחתי עלינו לארץ. תהליך העלייה היה מאוד קשה. בשנת 1948 המשטר היה מאוד נוקשה ליהודים בתימן ואם רצו לעלות לארץ זו הייתה צריכה להיות תכונית  בריחה מבלי שאף אחד ידע. באישון לילה משפחתי ואני יצאנו למקום מפגש, שם פגשנו עוד מספר משפחות מכל קצוות תימן. הלכנו במשך חודש שלם, המבוגרים והתינוקות נעזרו בחמורים וגמלים עד שהגיעו לעדן, עיר בתימן, שם חיכה לנו המטוס לארץ. עלייה זו כונתה בשם "מרבד הקסמים".

בילדותי

כילדה קטנה זכור לי שלפני העלייה למטוס בדקו אותנו לראות אם יש חולים או יש למישהו חום. הבדיקה הייתה להניח את כף היד על בית החזה, מה שגרם לי לקפוץ מפחד. חוויה זו חקוקה עד היום בזיכרוני מאחר ולא ידעתי מה רוצים ממני. השנה הייתה 1949. כשנחתנו בארץ נלקחנו לראש העין ושם חיינו באוהל אחד עם עוד שמונה משפחות. במשך שנתיים או יותר חיינו בתנאים מאוד קשים. בשביל להתקלח או לעשות את הצרכים שלנו נעזרנו בביתן אחד המיועד לכך ושימש לכל האוהלים שהיו באזור. אחרי בערך שנתיים הועברנו לגור בביתנים של הבריטים בראש העין שם כל משפחה קיבלה חדר אחד והשירותים והמקלחות עדיין היו מחוץ לביתן ושימשו את כל האזור. כך חיינו למשך עוד שנתיים-שלוש. אני זוכרת שמגיל 9 אני הייתי בבוקר הולכת לעבוד במשק בית אצל משפחות עמידות ומשעה 13:00 בצהרים עד השעה 18:00 אני הייתי בבית הספר. בשנת 1959 אני ומשפחתי עברנו לגור בפתח תקוה.  גדלתי והתחנכתי  במשפחה דתית. אבי, סבא רבא שלי, סבא זכריה ז"ל היה חזן בבית כנסת. אימי, ברכה ז"ל הייתה עקרת בית. כילדה אהבתי לשיר ולרקוד והשתייכתי לקבוצת הנוער העובד.

בצעירותי למדתי ליטוש יהלומים ועבדתי כמלטשת עד שנת 1990 ואחר כך עבדתי כמטפלת בבית אבות.

את בעלי מיכאל ז"ל הכרתי בדיסקוטק בתל אביב. כשהוא ראה אותי הוא התאהב בי במבט ראשון. בזמנו בעלי מיכאל ז"ל היה ימאי ושמר זאת בסוד כי חשש שאם אני ידע, אני אעזוב אותו. הוא ביטל את הנסיעות שהיה צריך לעשות, ורק אחרי 10 ימים גילה לי את הסוד. אני ביקשתי מבן זוגי שיחליט: "זה או הים או אני!" שבועיים אחרי שהכרנו והתארסנו ואחרי חודש  התחתנו באולמי חן בפתח תקווה. אחרי שנה נולד הבן הראשון, דודי, ולאחר מכן נולדו מור ואז אירית אמא של גאיה  ושי בן הזקונים.

ביום נישואנו

בשנת 1982 התאלמנתי ונשארתי עם ארבעה ילדים בגילאי 12, 11, 9 ו-4 ונאלצתי לגדל אותם לבד. אני מתארת את החיים בשנים אלה כשנים לא קלות בכלל. בנוסף לקשיים של אובדן וגידול ילדים, הייתי צריכה להתמודד עם משפחתה של בעלי מיכאל ז"ל  שהחליטו לנדות אותי ואת הילדים ולא רצתה להכיר בנו יותר. למדתי להתחזק בזכות האמונה בבורא עולם. נתתי הכול בשביל הילדים והצלחתי לגדל אותם לתפארת.

היום, אני מבלה ומרבה לבלות ולטייל יש לי חיי חברה עשירים אני משתתפת בחוגים ויש לי 14 נכדים ונהנית מהחיים בכיף ובשמחה.

סיפור על בעלי מיכאל זהר ז"ל

מיכאל, בן אסתר ודוד, נולד ביום א' באדר תש"ה (14.2.1945) בקזבלנקה שבמרוקו. מיכאל החל ללמוד בבית-ספר צרפתי, ובד בבד למד עברית אצל מורה פרטי שהחדיר בתלמידיו את האהבה לארץ-ישראל ואת הרצון לעלות אליה. מיכאל עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער" בשנת 1957, כחניך תנועת "בית"ר". בארץ הוא הופנה לכפר על-שם דוד רזיאל בהרצליה, ובו אף למד את מקצוע הנגרות. בשל המצב הכלכלי הקשה בבית הוריו, שהיו מטופלים בילדים רכים, עזב מיכאל את כפר הנוער והחל לעבוד במקצוע שרכש לו, נגרות, ואת שכרו נתן להוריו.

מיכאל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1962, והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. לאחר שעבר קורס צניחה, הוא היה חייל מן המניין ביחידה לוחמת. מיכאל היה חייל ממושמע, והסתגל בקלות למסגרת הנוקשה של הצבא. ואכן, כאשר השתחרר מן השירות הסדיר, צוינה התנהגותו בתעודת השחרור כ"טובה מאוד".

בתחילת מאי 1965, הצטרף מיכאל לצי הסוחר כימאי. בעבודה זו הוא התמיד כשנתיים, אולם כאשר הכיר אותי, רעייתו לעתיד, החליט לזנוח את הים. הוא חזר לעבוד עם אביו בנגריה המשפחתית, ולאחר זמן גמר אומר לפתוח לו נגריה משלו. מיכאל היה בעל מקצוע מעולה, והנגרייה שהקים התפתחה ושגשגה. הלקוחות היו מרוצים הן מיחסו אליהם והן מהרהיטים שהוציא מתחת לידיו.

מיכאל הרבה לעסוק בספורט השחייה, ומדי בוקר היה משכים לצאת אל בריכת גורדון. הוא היה בעל מסור ואב אוהב שנתן לבני משפחתו את כל הדרוש להם ויותר. בד-בבד עם עבודתו האזרחית נקרא מיכאל מדי פעם לשירות מילואים, השתלם בקורסים שונים והוענקה לו דרגת סמל. בשירות המילואים הוא נטל חלק במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום-הכיפורים, והוענקו לו אותות המערכה.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל נקרא מיכאל לשירות מילואים פעיל, וביום כ' בתמוז תשמ"ב (11.7.1982) נפל בקרב בלבנון. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח-תקוה. הוא השאיר אחריו אותי ואת ארבעת ילדנו, הוריו שש אחיות,שלושה אחים ומאות קרובים, חברים ומכרים

במכתב התנחומים למשפחה, כתב מפקדו: "תמיד עשה את המוטל עליו במסירות ובשמחה, תוך שהוא מספר בדיחות ומתיידד עם כולם. תמיד סיפר על המשפחה, הילדים, העבודה ומתוך סיפוריו למדנו להכיר אותו, את אדיבותו, דאגתו לזולת ואת הידידות ששפעה ממנו".

גלגולו של חפץ

שם החפץ : תרגו'ל (מכנסיים)

כיצד היגיע חפץ לידך : אמי ברכה ז"ל תפרה לי

היכן נשמר החפץ : בבית שלי

ממתי נמצא החפץ ברשות משפחתך : 35 שנה ויותר

תיאור החפץ : מכנסים מבד שרקמו ביד

למה משמש החפץ : לבוש מסורתי

סיפורו של התרג'ול

החפץ שלי הוא מכנס בצבע שחור שמגובה הברכיים עד למטה ישנה רקמה אותנטית, צבעונית וססגונית בצבעים חמים. החומרים מהם עשוי החפץ הוא רקמה העשויה חוטים ובד חלה גולמי מכותנה. כינויו של החפץ לפי העדה התימנית הוא תרגו'ל או בתי הרגליים. זהו החלק הרקום של שיפולי המכנסיים, החלק שנמצא מן הברכיים ומטה, שלבשו הנשים בתימן מתחת לשמלה. החפץ שימש לנשים ללבוש את המכנס מתחת לחצאית ביום יום. התרגו'ל נרקם בנפרד ואז נתפר לשולי המכנסיים כחלק המעוטר ביותר בלבושה של האישה היהודייה בתימן. המכנס מעוצב בצורה מיוחדת בכך שהרקמה מיוחדת וססגונית בדוגמאות אותנטיות לעדה התימנית ועשוי בעבודת יד. החפץ רקום בעבודת ידה של אימי, ברכה ז"ל. הצבעים שנבחרו הם צבעים חמים ומאירים בדוגמה מיוחדת החוזרת על עצמה בדיוק רב, שבכל שורה שניה משתנה הדוגמה והצבעים בטוב טעם.

החפץ מעוצב בצורה מיוחדת כך שהחלק העליון של המכנס הוא דק ומרווח וחלק הריקמה הוא כמו טייץ, מהודק ומותאם לגודל השוקיים. מעל המכנס הנשים נהגו ללבוש חצאית מפאת הצניעות, כך שלמעשה נראה רק החלק של הרקמה במכנסיים, וזהו כל היופי והייחודיות שלו. בנוסף נהוג היה ללבוש את התרגו'ל באירועים מיוחדים של העדה כמו טקס החינה. הנשים היו לובשות את המכנסיים עם הרקמות והיו גם מתקשטות בתכשיטי כסף עם חרוזים באותם צבעים של הרקמה שבמכנס, צבעים חמים כמו אדום, כתום, צהוב וכדומה. לחפץ יש משמעות חשובה עבורי מפני שזוהי מזכרת מאוד חשובה שאימי רקמה עבורי במטרה לשמור ולזכור את המקורות שמהם משפחתה הגיעה ושמירת שורשיה. העובדה שאימי רקמה במו ידיה מעלה את ערך החפץ, על כל המשתמע מכך. הייתי רוצה להנחיל את החפץ במשפחה בשביל שיישמר ויעבור בדורות הבאים כמזכרת משורשי המשפחה . אמי ברכה ז"ל יצרה את החפץ באביב-קיץ 1985 במרפסת ביתה.

מסע בין עשורים – " תמונות מספרות"

הזוית האישית

סבתא רינה: גאיה ואני תחברנו עוד יותר ממה שהיינו למדתי הרבה דברים מגאיה. היה לי כיף לבלות עמה זמן איכות.

גאיה: נהניתי מאוד לבלות זמן עם סבתא ולשמוע המון סיפורים מעניינים.