מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתימן ב"עמיד", ילדה חמישית, בשנת 1939. הפרנסה בעיירה "עמיד" היתה קשה ולכן החליטו הוריי לעבור לכפר ערבי שקראו לו "בלד אלגברי". המקצוע של אבי היה אורג שטיחים. בנוסף היה לנו עדר כבשים, לכן נאלצנו לעבור לכפר. מקצועו של אבי היה מאוד מבוקש והיתה לנו פרנסה טובה. אבי ארג שטיחים למלכים ולאנשים חשובים.

אלה הוריי אבא שלי דוד אמא שלי צביה

הבית בו גדלתי הצטיין בהכנסת אורחים. סוחרים יהודים נהגו לישון בביתנו, בדרכם למסחר בעיר אחרת. אני נישאתי לאח של זכריה, שעסק במסחר ונהג להתארח בביתנו. בארץ, בשנת 1952 פגשתי את יצחק גרמה והתחתנו. באחד הימים המורדים במלך הרגו אותו בצנעה (הכינויי של המלך היה "האמם"). כתוצאה מכך פרצו פרעות בעיקר נגד היהודים. היתה אפשרות לברוח מתימן. הוריי קבלו החלטה לעזוב את תימן ולעלות לארץ ישראל. מכרו את ביתם ואת המטלטלין כמעט בחינם ויצאנו לדרך רגלית כשאנו, הקטנים רכבנו על חמורים כברת דרך ואז החליפו את החמורים במשאיות. בכל מחסום שילמנו שוחד בתכשיטים או בכסף. וכך נמשך המסע.

הגענו לחאשד ליד עדן, כשכל הכסף והתכשיטים אזלו, הודות לכך ניצלנו. שיכנו אותנו באוהלים כחודשים שלושה. עד שהסוכנות הודיעה כי אנו עולים לארץ באמצעות מטוס. למבצע זה קראו "מרבד הקסמים". הטיסו אותנו והגענו ללוד משם הסיעו אותנו באוטובוסים לראש העין ושם שיכנו אותנו גם באוהלים. בשנת 1950 ירד שלג מאוד קשה בארץ. אנשים רבים וילדים קטנים חלו. הילדים נלקחו לבתי חולים, ומשם חלק מהילדים לא חזרו להוריהם. קשה היה לראות את האמהות האומללות שבכו ללא הרף על ילדיהם שנעלמו. "איפה הילדים" ואין מענה… אמי שראתה שהילדים נעלמים הסתירה אותי ואת אחותי למרות שהיינו חולות. בזמן ביקורת של האחראים על הבריאות באוהל השכנים, הוריי חיכו שהם יסיימו והעבירו  אותנו מתחת לאוהל, לאוהל האחר, עד שהביקורת הסתיימה.

הזוית האישית

היה לשתינו כיף עבדנו ביחד והיה בינינו חיבור הדדי והיה לשתינו נעים וכיפי והקשבנו אחת לשנייה כדי לבנות את הסיפור.