מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאור בוטנרו, משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר אורט דפנה. הייתה לי הזכות להיות במפגשים יחד עם סבא שמעון ועם סבתא מלכה בוטנרו.  על סיפורה של סבתא מלכה אפשר לקרוא בקישור"עליית משפחת סבתא מברית המועצות"

סיפורו של סבא שמעון בוטנרו – עליית משפחתי ארצה מן הגולה

סיפור חיי: עליית המשפחה ארצה מן הגולה לאחר גילויי אנטישמיות ברומניה, ארץ הולדתי. 

סבא שמעון , נולד בתאריך 3.3.1936 ברומניה בעיירה ב"בוטושאן". סבא הינו בן בכור לסבא רבה דב {ברקו} ז"ל וסבתא רבתא ציפורה {פייגה} ז"ל, ולו אח שאול ואחות רחל.

סבתא מלכה מכנה את סבא בכינוי "שימל'ה".

סבא גדל בבית בודד ובו היו שני חדשים ומטבח, בסביבת מגורים מעורבת, הדגש בביתו היה היהדות. משפחתו דיברה ביידיש ורומנית.

בילדותו ברומניה היה "שותף" לאירוע היסטורי, מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה בעיר בה התגורר הגרמנים הפציצו וגרמו גם לרומנים ללחץ רב.

הנרדפים היהודים חויבו ללכת עם טלאי צהוב – חוויה לא קלה. האווירה ששררה השפיעה מאוד וגרמה להרגשת הנידוי. בשוק הירקות המקומי חויבו היהודים ללכת על המדרכה הנגדית למקום השוק ולא להתערבב עם הגויים.סבא רבא עבר ל"מדרכה של הגויים", נתפס והוכנס לבית הסוהר. בכל בוקר יצאו מבית הסוהר לעבודה. עברו ליד הבית וסבא שמעון היה מחכה בבכי ליד השער, כדי לראות את אביו.

העובדה כי ברומניה הם נחשבו ליהודים סוג ב' {לא רצויים}עודדה שיחות רבות, במפגשים המשפחתיים והרצון להיות ולחיות בארץ ישראל גבר.

טקס בר המצווה של סבא התקיים ברומניה והסתכם בתפילה בבית הכנסת. גיל ההתבגרות עבר על סבאבמסגרת לימודיו בבית ספר יהודי מקצועי "אורט" בו הוכשר כחרט ובעבודה רבה במקצוע, כדי לעזור לקיים את כלכלת הבית.

"ארגון אורט צמח מתוך התנאים הקשים של האוכלוסייה היהודית ברוסיה בסוף המאה ה-18. הסיפוח של פולין לרוסיה גרם לגידול חד במספר היהודים ברוסיה וב-1794 נגזר על מרבית היהודים לחיות ולעבוד אך ורק בתחום המושב. היהודים לא הורשו לעזוב את תחום המושב או להחזיק בבעלותם אדמות מחוץ לאזור זה. הם סולקו מבתיהם ומן הכפרים שלהם לאזור זה ולאחר שהתמקמו הם נאלצו לעבוד בכמות מצומצמת של מקצועות. התנאים הצפופים והמחסומים אשר נקבעו לפי החוק אשר הגבילו אותם מלהגשים את עצמם הובילו להחרפתהעוני למיליון התושבים היהודים בתחום המושב."

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין 15 במאי 1948 לבין 1952 עלו לישראל מרומניה יותר ממאהעשרים אלף יהודים. עיקר גל העלייה היה בין השנים 1950. השנה בה סבא עלה לארץ.

במחנה עברו את תהליך הקליטה שכלל בדיקות מסמכים, רישום, בדיקה רפואית וקבלת חיסונים. משם הועברו למעברת אוהלים בעתלית, שם שהו כשנה, ללא תעסוקה, בניתוק מוחלט, עד שהועברו למעברת אוהלים ב "טירת הכרמל" שליד חיפה, ללא חיבור למים וחשמל. יחידות המגורים הוארו בעששיות.

בשלב מאוחר יותר עברו לצריף עד שקיבלו דירה.

כשסבא עלה לארץ, השתייך לתנועת הנוער "דרור הבונים", תנועת נוער  זו הייתה תנועת נוער יהודית, ציונית-סוציאליסטית עולמית. התנועה הוקמה בשנת 1980 כאיחוד של שתי תנועות נוער ציוניות: "הבונים", שקמה בבריטניה, ובמדינות דוברות האנגלית, ו"דרור", ששורשיה היו במזרח אירופה." הבונים דרור" היא תנועה דוגלת בערכי העבודה, הציונות והסוציאליזם. מטרותיה הן חיזוק הקשר של יהודיהתפוצות עם ישראל והכשרת צעירים שיגשימו את עקרונות הצדק החברתי, השוויון והדו-קיום בישראל ובתפוצות

במפגשי תנועת הנוער האלו, לקח חלק  בחור בשם יעקב בודו, שהיה אחד הבדרנים שהצחיקו אותם, המופיע עד היום הלו הוא שחקן התיאטרון הידוע.

בתאריך 15.12.1953 התגייס לצבא ושירת בחיל התותחנים, השירות הצבאי היה לו קשה אך עשה זאת בגאווה גדולה.

במהלך השנים סבא היה "שותף" לאירועים ההיסטוריים בארץ ישראל ולקח חלק במלחמת ששת הימים, מלחמת שלום הגליל ומלחמת יום כיפור שהייתה המלחמה הכי קשה עבורו. הכי קשים לו הזיכרונותמ "עמק הבכא" בו ראו גופות של חיילים בשטח ללא רוח חיים, מראות מאוד קשים.

לפרנסתו עבד סבא כחרט בשעות היום, תחום בו התמחה, ובערב נשלח על ידי משרד ההסברה ליישוביםברחבי הארץ, להסריט סרטי הסברה, עד שעות הלילה המאוחרות.

בשנת 1962 סבא התחיל לעבוד ב"קליל" בקרית מוצקין, מפעל לייצור חלונות אלומיניום ושימש כמנהל הייצור של המפעל במשך 38 שנים, ממנו פרש לגמלאות.

בשנת 1971 עברו סבא וסבתא לקריית ביאליק על מנת להיות קרובים למקום עבודתו של סבא. בבית זה גידלו את שלושת ילדיהם.

ציטוט שסבא אומר: 

" העובדה כי ברומניה הם נחשבו ליהודים סוג ב' {לא רצויים} עודדה שיחות רבות, במפגשים המשפחתיים והרצון להיות ולחיות בארץ ישראל גבר".