מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייתם ארצה של סבי וסבתי וילדותם כילדים עולים חדשים בארץ

אני וסבתא
הוריה של סבתי
סיפור עלייתם של סבי וסבתי מרומניה.

סבתי צילה לייזר עלתה מרומניה בשנת 1960והיא הייתה רק בת 8 ושמה היה צילי וויג.

משפחתה: אביה שמואל וויג (סבא רבא שלי) אימה רבקה וויג (סבתא רבתא שלי) ואחיה משה בן ה-13 עזבו את רומניה בקיץ 1960 הגיעו לאיטליה לעיר נאפולי ואחרי מספר שבועות עלו על אונייה ששמה היה "ירושלים" אחרי שייט של כ- שבוע עגנה האנייה בנמל חיפה שמחה גדולה שררה על האנייה "סוף-סוף דורכים על אדמת ארץ ישראל".

העולים החדשים התרכזו בנמל ואנשי הסוכנות היהודית קיבלו את פניהם בשמחה ואהבה.

"ואני כילדה קטנה בת-8 מסתכלת סביב וחושבת איפה החברים שלי מרומניה? איזה שפה מדברים פה? מתי אני אלמד לדבר עם כולם? ובכלל איפה נגור? ומתי נצליח סוף-סוף לישון במיטה משלי?"

בסופו של יום הועלתה כל המשפחה על משאית ועם רדת החשכה הגיעו מחיפה לקריית שמונה.

חושך שרר מסביב הורידו את החפצים שקיבלו: מיטות מזרונים ושמיכות כמו כן גם את הדברים האישיים שהביאו במזוודות, "אבא שלי פתח את דלת הבית שקיבלנו הבית היה חדש וריק. התחלנו להתארגן ללינה פרשנו שמיכות על המזרונים, הנחנו את כל המיטות בחדר אחד, כי בגלל החושך ששרר (עדיין לא היה חשמל בדירה) רצינו להמשיך להיות ביחד. כילדים נרדמנו מיד."

סבא רבא שלי יצא לחצר ופגש עולים נוספים מרומניה שהגיעו לפני מספר ימים.

הוריה של סבתי

תמונה 1

קריית שמונה נמצאת לרגלי רמת הגולן. באותה התקופה הסורים שלטו ברמת הגולן והשכנים סיפרו לו שבערב חייבים להיות בחושך, היות והסורים יורים מידי פעם, כדי לפגוע במתיישבים החדשים. סבא רבא שלי לא אהב את זה.

"רק עכשיו הצלחתי להציל את ילדי ואשתי מציפורני השלטון הקשה של רומניה שלא אהבו את היהודים בלשון המעטה ועתה צריך לחשוף את ילדי ליריות סוריות?"

למחרת בבוקר סבא רבא שלי הזמין מונית וכל המשפחה אספה את חפציה ונסעה לרחובות. שם גרה אחותו טובה כהן. "המשפחה קיבלה אותנו מאוד יפה ושיכנה אותנו בביתם למרות שהם היו ארבעה נפשות וקיבלו אותנו עוד ארבעה נפשות בדירה של חדר וחצי, הצפיפות הייתה רבה אך השמחה של להיות ביחד הקלה על החיים יחד.

"המצב בארץ היה קשה המון עולים הגיעו לארץ והיה קשה למצוא עבודה אך אבא שלי שלמד עברית עוד ברומניה מצא עבודה, שכרנו דירה לאחר מס' חודשים ומשפחתנו התחילה חיים חדשים בארץ.

אני התחלתי ללמוד בבית ספר, אחי בין ה-13 התחיל במסגרת עליית הנוער את לימודי התיכון בקיבוץ בארי והיה מגיע הביתה רק בסופי שבוע. הפרידה ממנו במשך השבוע הייתה קשה, כאחים שהיינו מחוברים יחד רוב הזמן, אך הצורך ללמוד עברית ולהשתלב בקבוצת שכבת גילו, אילצה את הוריי להעבירו לקיבוץ.

לאחר כשנה, עברנו לגור בנס ציונה, בדירה משלנו ואני בת-10 השתלבתי בבית הספר היסודי בנס ציונה. רכשתי חברים ואהבתי את החיים בארץ. בבית לא חסר לנו כלום, גם אבי וגם אמי עבדו יחד ופרנסו את משפחתנו בכבוד."

באותה שכונה בה גרה סבתא שלי בנס ציונה, גרה עוד משפחת עולים, שעלתה לארץ בשנת 1963 – משפחת לייזר. (משפחתו של סבי לעתיד) סבא שלי גרשון (ז'אן) עלה לארץ, מהעיר בוטושאן ברומניה, בהיותו בן-13 מיד אחריי חגיגת בר המצווה שלו. יחד עם הוריו (יונה ובטי לייזר) ואחיו צבי (חרשקו) שמייד גויס לצבא.

1967- מלחמת ששת הימים.

סבי וסבתי בהיותם אז בני- 14 ו-16 חלקו אותו מקלט שכונתי בעת האזעקות ושם פרחה אהבתם. עם סיום המלחמה אחרי שישה ימים המשיכו להיות זוג חברים ובילו יחד עד לגיוסם לצבא. היות והוריהם גרו בניין ליד בניין, היו מתראים לעיתים מאוד קרובות, ושתי המשפחות התקרבו אחת לשנייה והתחילו לחגוג יחד את כל חגי ישראל.

סבתא שלי למדה בתיכון "בן-גוריון" בנס ציונה וסבא שלי למד בבית ספר מקצועי "עמל" ברחובות. נערותם עברה להם בנס ציונה בנעימים. חגגו במסיבות, יצא לסרטים, ובכל זמן פנוי שהיה להם בילו ביחד וזאת עד גיוסם לצבא.

בשנת 1968- גויס סבי לצבא בהיותו בן- 18 ושירת בחל התותחנים.

בשנת 1971- סיימה סבתי את לימודי התיכון.

סבי הציעה לה נישואים, אך סבתי סירבה בכל תוקף, כי רצתה להתגייס לצבא.

בארץ הייתה תקופה של שמחה ואושר אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים – מלחמה שבה ניצחנו בשישה ימים את כל אויבנו ומדינת ישראל גדלה כפליים בשטחה.

בשנת 1973 אחרי שירותם הצבאי נישאו בני הזוג, גרשון לבית לייזר וצילה לבית וויג. והשמחה הייתה רבה בין שתי המשפחות. האיחוד המשפחתי וקירבת המגורים, הביאה את שתי המשפחות להתארח אחת אצל השנייה ולחגוג יחדיו את החגים.

חודש אחרי נישואיהם פרצה מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) וכלל העם כולל הזוג הצעיר גויס לצבא ותקופה קשה שררה בארץ. וזאת בגלל מס' ההרוגים הרב כ- 2,200 חיילים הרבה פצועים ומס' רב של שבויים שנשבו על ידי צבאות ערב. כמעט ולא היה בית בישראל שלא נפגע. המלחמה הסתיימה עם הסכמי שביתת נשק ורוב החיילים שוחררו לבתיהם כולל סבא שלי.

הזוג הצעיר, שרצה להקים משפחה חדשה, החליטו להקים את ביתם בראשון לציון קצת מרוחקים ממשפחת המוצא. סבא שלי התחיל לעבוד כנהג אוטובוס ב"אגד" וסבתא שלי התחילה לעבוד כעובדת סוציאלית במשרד הביטחון, טיפלה בנכי צה"ל ובמשפחות שכולות.

וכנאמר בשיר: "אנחנו הילדים של חורף שנת 73" היה צורך למלא את השורות וביוני שנת 1974 נולד בנם הבכור ברק – ששמו נגזר משם מטוס חיל האוויר שהביא לניצחון. בנם הבכור ברק הוא אבי. בהפרש של שלוש שנים נולד בנם השני, גיל ובהפרש של חמש שנים נולדה בתם הקטנה, דנה. המשפחה שבה להתגורר בנס ציונה, הילדים השתלבו במערכות החינוך בעיר וכל אחד עשה חייל במסגרת שלו.

המגורים הקרובים של המשפחה לסבים והסבתות הדגישו את החשיבות של "סבא" "וסבתא" בחיי הנכדים. ברק גיל ודנה התארחו המון בביתם של סבא וסבתא רבא שלי והחוויות היו מאוד נעימות בעיקר וראשוניות היות והדור הקודם של "סבים" "וסבתות" נהרגו בשואה ולא זכו לחוויות אלא. במשך השנים נפטרו הסבים לבית וויג ולבית לייזר בשיבה טובה לאחר שזכו לראות נכדים ולהנות מהם.

שלושת הילדים לבית משפחת לייזר חונכו לערכים של כבוד, יושר, נתינה, עזרה הדדית "והדרת פני זקן".

בשנת 1992, התגייס בנם הבכור (אבי) לצבא ושירת בנח"ל מוצנח במשך כ- שלוש שנים שני הילדים הנוספים (גיל ודנה) גם שירתו בצה"ל מתוך אהבה למולדת. אחרי שחרורו מצה"ל החל אבי את לימודי המשפטים שלו וסיים אותם בהצטיינות.

בשנת 2000 נישא אבי לבחירת ליבו, אמי מירב, שהייתה בת קיבוץ גבת בצפון. ובני הזוג הקימו את ביתם בנס ציונה. אבי החל לעבוד כעורך דין ועשה במקצוע זה חיל אימי עובדת עד היום כמורה לספורט ומחנכת בפנימייה של נעמת בעיינות. לזוג נולדו ארבע בנות: נויה, נעמה (אני), עלמה ואיה.

לפני כשמונה שנים התגרשו הוריי, ואבי הכיר אישה חדשה ושמה איילת וביחד יש להם שתי בנות: אביב ועידן. אנו חיים כמשפחה אחת מאוחדת למרות שאנו חצי מהזמן אצל אימא וחצי מהזמן אצל אבא.

סבא וסבתא שלי גרים בגדרה ובאים ומפנקים אותנו כמעט כל יום, איתם אנו עושים חגים, שבתות וסתם בזמני כייף אחר הצהריים. לפעמים בשבתות אני, אחיותיי ואימי נוסעות לצפון לבקר את סבתי גילה.

כדי לחבר בין העבר להווה, סבא וסבתא שלי אירגנו לפני כשנתיים טיול שורשים לרומניה, ארץ הולדתם. נסענו לשם ביחד עם כל המשפחה המורחבת, הדודים ובני הדודים. שם בילינו כשמונה ימים ואלו היו הימים הכי כיפים ומעניינים בחיי. ראיתי איפה סבא וסבתא נולדו, את הרחובות מפעם ואיך היו חייהם בהיותם ילדים.

יש לי משפחה גדולה ומאוחדת שאיתם אני מבלה המון אוהבת אותם ומעריכה אותם על כל רגע.

הזוית האישית

נעמה: אני רוצה להגיד מילה אחת: תודה, תודה לך סבתא! עברתי איתך תקופה מדהימה וחוויתית בתכנית. תודה שסיפרת לי על הכל! אני מעריכה מאוד! אני מרגישה שאני יודעת הרבה יותר על המשפחה שלי ועל משפחתי שלא יצא לי להכיר. אני מאוד שמחה שרציתי לקחת חלק בתכנית המרגשת הזאת ועוד יותר שמחה שבחרתי לקחת אותך להשתתף עמי בה.

מילון

.
.

ציטוטים

”סבי וסבתי חלקו אותו מקלט שכונתי בעת האזעקות ושם פרחה אהבתם.“

הקשר הרב דורי