מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1951, בארגנטינה, בעיר בבואנוס איירס.

הייתי בת יחידה להורים ניצולי שואה. הורי הגיעו מפולין לארגנטינה חסרי כל, הם הכירו בארגנטינה והתחתנו. אני הייתי דור הראשון אחרי ההשמדה של המשפחות, גידלו אותי בצמר גפן. אבא שלי נעשה איש עמיד ולא החסיר ממני שום דבר.

הייתי ילדה יהודייה בין יהדות מתבוללת. בחגים יהודיים לא הלכתי לבית הספר הציבורי לעומת, חברותיי היהודיות שלמרות החג הלכו ללמוד. הקפדתי לאכול כשר ולשמור שבת, למדתי בבית ספר ציבורי בבוקר ובבית ספר יהודי אחרי הצהריים, בנוסף, הייתי חונכת בני עקיבא. בשנת 1967 במלחמת ששת הימים, הימים שלנו בתור נערים הופסקו. נרתמנו למאמץ המלחמתי, הלכנו לגבות כסף ואני הייתי מאוד נחושה להגיע לארץ.

בשנת 1968, כשסיימתי ללמוד בבית ספר תיכון, קיבלתי מלגה מבית הספר היהודי ועל פי ההמלצה של המנהל העולמי של בני עקיבא, הגעתי לארץ לתוכנית של שנה וחצי. הגעתי לקיבוץ עין הנציב בעמק בית שאן לתקופת הכשרה של מדריכים בבני עקיבא. לאחר 8 חודשים עברתי לירושלים למכללה מטעם בית ספר.

הבנתי שני דברים חשובים בתקופה הזו, הדבר הראשון זה שאני צריכה היטמע בחברה הישראלית כמה שיותר מהר, הדבר השני זה שאני רוצה להתגייס לצה"ל.

בתקופה של השנה וחצי של ההכשרה כולנו דיברנו על לעלות לארץ, אבל אף אחד לא מימש את זה, ההחלטה של כולם הייתה לחזור לגולה, ללמוד באוניברסיטה ואז לעלות לארץ. אני ידעתי שאם אני אחזור לארגנטינה, הסיכויים שאחזור לארץ יהיו מועטים. ידעתי שהורי ישכנעו אותי להישאר בארגנטינה ולהישאר איתם.

שמרתי את הדברים האלו בסוד כי הייתי עדיין קטינה, בת 17 וחצי,  הייתי אמורה לחזור בתום שנה וחצי ולא ידעתי אם אוכל. עד כדי כך הרצון היה עז להיטמע בחברה הישראלית שבמהלך השנה וחצי הייתי אמורה להשתתף בחידון התנ"ך ולייצג את ארגנטינה. לא רציתי להיות מוצגת כמישהי שמייצגת את ארגנטינה וצריכה לחזור, לכן, ויתרתי על התפקיד ולא השתתפתי.

במהלך התקופה הזאת הוצאתי תעודת זהות ונרשמתי בלשכת הגיוס בירושלים. אף אחד לא ידע על תכניותיי בתום השנה וחצי כשכל הקבוצה חזרה לארגנטינה אני הודעתי שאני נשארת ומתגייסת ב- 11.9.1910. כולם היו בהלם. המורים, אנשי הקיבוץ ובעיקר ההורים שלי שחיכו לי והתגעגעו אלי.

הופעלו כל האמצעים האפשריים באותה תקופה כדי לשכנע אותי לחזור לארגנטינה, הסוכנות היהודית, הנהלת הסוכנות היהודית, הנהלת בני עקיבא, כולם ניסו לשכנע אותי לחזור. אני הייתי בת יחידה, הורי רצו לתת לי הכל, ואני לא נתתי להם את האפשרות. הם ידעו שהחיים בארץ ימנעו ממני את כל השפע שהם יכולים לתת לי. למרות הכל ועל כך שעזבתי את הורי הם כל הזמן תמכו בי מאוד והם אפילו היו גאים בי שאני חיילת במדינת ישראל.

אבא שלי היה איש עסקים עמיד יחד עם אחיו ובגלל שיקולים כלכליים החליטו הורי לא לעלות גם הם. אמא שלי באה לבקר אותי. מכל המשפחה, אני הראשונה והיחידה שעליתי לארץ. אמא שלי באה לבקר אותי.

בצבא הייתי חיילת בודדת. התנאים של אז לא היו כמו התנאים של היום. החברה שלי היו מדהימים ולא רציתי שיחשבו שאני מסכנה. כאשר המפקד אמר שיש לי לצאת הביתה הייתי אומרת לו שיצאתי שבוע שעבר, ושהוא לא צריך לשחרר אותי שוב. ככה נשארתי בהיאחזות ואף אחד לא ידע שאני לא יוצאת הביתה ושאין לי לאן ללכת. היינו מחזור שני של הנחל בהיאחזות משואה בבקעת הירדן.

חודשיים לפני השחרור אני קיבלתי הודעה מהסוכנות היהודית, הם אמרו שיש לי אפשרות לבקר בארגנטינה. בגלל שהייתי בצבא והייתי חייבת לחזור, הסכמתי לבקר. כך ידעתי שלא יוכלו לשכנע אותי להישאר בארגנטינה.

אותה תקופה הייתה תקופה מתוחה עם הרבה פיגועים. עברתי תחקיר בשירות הביטחון של צה"ל שאני אמנע ואשמר מכל מיני דברים בגולה. המסלול היה מתל אביב לרומא ואז לברזיל ואז לארגנטינה.

כשירדתי בקישור ברומא, עברתי את הבדיקות, שם הפקח של שדה התעופה פותח את הדרכון שלי ובודק אותו. פתאום הפקח התחיל לצעוק באנגלית בהערצה: "חיילת, חיילת יהודייה". כל האנשים בשדה התעופה היו עם פנים אליי. הייתי מאוד לחוצה והרגשתי שאני עומדת להתעלף. אסרו עלי לספר שאני חיילת. עליתי על המטוס וניסיתי להירגע, המטוס היה כמעט ריק. פתאום לבנוני מתיישב לידי הוא התחיל לדבר על כך שהוא רוצה שלום, שישראל פרועה ואלימה והלבנונים רגועים ורוצים שלום וכו'. לא ידעתי מה לעשות. הלכתי לדיילת וביקשתי לדבר עם הטייס. אמרתי לו שהלבנוני שיושב לידי הפחיד אותי מאוד. בגלל שהטיסה נמשכת כ-20 שעות הוא קיבל את זה וביקש מאחת הדיילות לפתור את הבעיה. הדיילת דיברה איתו והוא קם והלך למקום אחר.

נחתתי בבואנוס איירס כל המשפחה והמשפחה המורחבת חיכו לי עם שלטים. זה שימח וריגש אותי מאוד.

בארץ היה קיץ ובבואנוס איירס היה עדיין חורף, מרוב התרגשות מסרתי את התיק יד עם בגדי החורף יחד עם כל המזוודות וכשירדתי מהטיסה קפאתי מקור וחיכיתי עד שהתיק שלי יגיעה.

כשחזרתי מהנסיעה הזאת לישראל, השתחררתי מצה"ל.

רציתי להיות מורה, ניגשתי למשרד החינוך מנצרת וביקשתי לעבוד בבית שאן שהוא יישוב הקרוב לעין הנצי"ב. בבית שאן הכרתי חבורה שרקדה בכל מקום אפשרי ריקודי עם כמעט כל יום בשבוע אחד מהם היה בעלי לעתיד כאשר היה חוזר מהצבא, הוא היה בצנחנים ונלחם בתעלה במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה החלטנו להתחתן. שלוש בנות נולדו לנו בבית שאן משם עברנו  לקריית עתה,  שם נולד הבן הרביעי. עכשיו יש לי 8 נכדים שאני מאוד אוהבת.

הזוית האישית

נעה כהן משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שרה ביטון ומתעד את סיפורה.