מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייתי לארץ

הצטלמנו בהרי הכרמל, ביום ההולדת של אשתי.
הצטלמתי בהונגריה, בבית הכנסת, כשחגגתי בר מצווה.
היציאה מהונגריה, הדרך וההגעה לארץ ישראל

שמי יעקב גולן. נולדתי בבודפשט בירת הונגריה בשנת 1943, להוריי -ארמין ולילי לנטוש.

בשנת 1949, אחרי מלחמת העולם השנייה, תפסה ברית המועצות את השלטון בהונגריה. החיים תחת שלטון זה היו קשים, במיוחד ליהודים. החינוך היהודי נאסר כמעט כליל והורגש מחסור קשה במזון, בדיור ובמצרכים שונים אחרים. האנשים עמדו בתור וחיכו שעות כדי לקנות מעט אוכל. אני זוכר שלנו לא הייתה בעיה כזו, כי אבי היה מנהל סופרמרקט והוא דאג לכל מחסורנו.

בסוף שנת 1956, פרץ המרד ההונגרי. אנשים, סטודנטים וחיילים הונגריים יצאו להפגין נגד המשטר הרוסי. המרד נמשך כארבעה שבועות שבסופם ברית המועצות הצליחה לדכא את המרד ולהחזיר את שליטתה על הונגריה. אני זוכר את הטנקים הרוסיים נוסעים ברחובות בודפשט, כשהם יורים לכל עבר על אנשים שהפגינו ברחובות.

בתקופה זו-שנת 1956, יהודים רבים החליטו לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ. אני שמחתי מאוד היות ובין חבריי בבית הספר הרגשתי שנאה בשל היותי יהודי. הוריי הגישו בקשה רשמית מהממשלה ההונגרית לאישור לעלייה לארץ. לאחר מספר חודשים קיבלנו את אישור העלייה. השמחה הייתה רבה והתחלנו לארוז את מטלטלנו. לילדים בבית הספר ולשכנים לא ספרתי דבר בגלל יחסם העוין.

הייתי אז נער בן -14. היה לי אוסף בולים מדהים של כמה אלפי בולים שרציתי לקחת איתי לארץ. אבי אמר לי שחייבים לקבל לכך אישור, אחרת יחרימו לי אותם במכס אם הם יתפסו אותם. הלכתי עם אבי לפִילַטֵרִיָה (מעריכי בולים מומחים) ושם נאמר לי שזה אוסף יקר מאוד ולא יתנו לי להוציא אותם מהונגריה.

בין הבולים שלי היו כמה בולים ראשונים של הונגריה, שאפילו לא ניתן היה ניתן להעריך את ערכם. פחדתי שאם אגיש בקשה לאישור רשמי מהממשלה יחרימו לי את כולם. מסרנו את הבולים לאחותו של אבי ובקשנו שתישלח לנו אותם לארץ, כל פעם מספר בולים בתוך עיתונים הונגריים. לאחר מכן הפסיקו המשלוחים להגיע. הדודה שלי אמרה לי שהיא כן המשיכה לשלוח. כנראה שהדואר ההונגרי עלה על זה והם התחילו להחרים משלוחים אלו. הייתי מאוד עצוב לאבד את הבולים הללו, אך בארץ המשכתי באוסף הבולים שנים רבות ועתה אני מחלק אותם בין נכדיי היקרים.

בתחילת מרץ 1957, קיבלנו את האישור המיוחל לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ. עלינו על רכבת מבודפשט לכיוון טרייסט, עיר על חוף הים האדריאטי שבאיטליה. משם עלינו על האונייה "פַּאצֵ'ה" בדרכנו לארץ. (נספח-מסלול העלייה). רוב העולים באוניה היו אנשים מבוגרים-עולים מהונגריה, פולין ורומניה ואני הצעיר עם עוד 12 צעירים אחרים הסתובבנו כל היום באונייה עליזים ומאושרים.

אחד הבנים, שהיה בן גילי ודיבר הונגרית, היה לי לחבר טוב ויחד המשכנו בארץ את הלימודים ואת השירות הצבאי בחייל האוויר.

מסלול ההפלגה היה צריך להיות דרך חלקו הדרומי של האי כריתים בים התיכון. אולם בשל סופה חזקה שפרצה באזור, שונה המסלול לחלקו הצפוני של האי. גם כאן הייתה סופה אך חלשה יותר. באונייה הייתה ברכת שחייה, שבה אימנו אותנו לקפוץ עם חגורות הצלה למים, במקרה הצורך. אני זוכר גלים בגובה 6-7 מטר והאונייה הקטנה שלנו טולטלה בחוזקה בין הגלים.

רוב העולים באונייה סבלו ממחלת ים. אני וחברי ישנו בחרטום האונייה וכל פעם שהחרטום היה יורד עם עוצמת הגלים, היינו נרטבים. היה זה שילוב של הנאה ופחד.

באונייה היה איתנו גם פקיד ממשרד הקליטה בישראל שניגן לנו באקורדיון, לימד אותנו את השיר "הבה נגילה" ומספר מילים בעברית: שלום, תודה, בוקר טוב, לילה טוב ועוד…

ב- 8.4.1957 העירו אותנו מוקדם בבוקר ואז ראינו את חופי הארץ והעיר חיפה. ההתרגשות הייתה גדולה וכמובן התחבקנו משמחה ובשמחה ושרנו את השיר "הבה נגילה". בנמל חיפה עברנו את תהליך הקליטה דאגו לנו לאוכל ושתייה. קיבלנו לבית קרטונים עם מזון וקופסאות שימורים, זכורים לי בעיקר הזיתים. לא ידעתי מה זה והם לא היו לי טעימים.

העמיסו אותנו על משאיות ופיזרו אותנו בארץ. אנחנו הגענו לאשדוד וגרנו במבנים שנקראו "קַלִיפוֹרְנִיוֹת" – מבנים עשויים מעץ מצופים באסבסט. זכור לי שרציתי לתלות תמונה על הקיר, דפקתי מסמר עם פטיש ושניהם יצאו בבית של השכן.

אותי הכניסו ללמוד במוסד חינוכי דתי ליד חיפה-כפר חסידים. שם השתלבתי בין הנוער העולה והלומד ולאחר כמה חבלי קליטה הפכתי לישראלי לכל דבר. נולדו לי 3 ילדים וכיום אני סבא מאושר ל 6 נכדים מקסימים.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

"פילטריה"
מעריכי בולים מומחים

ציטוטים

”"אם אתה מסוגל לחלום, אתה מסוגל גם לבצע", משפט של וולט דיסני“

הקשר הרב דורי