מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי, נולדתי בטרנסילבניה בעיר ושמה קלוז', בשכונה במעלה ההר מחוץ למרכז העיר. אהבתי לשחק בטבע ליד הבית, בעיקר אהבתי את עונת החורף, את הקור, את ריחו של השלג באף, את הפתיתים הנושרים ברכות ולגלוש עם המזחלת מהגבעה שוב ושוב. הכל היה שגרתי: אימא, אבא, אחות ואני, בית נחמד, גינה יפה, חברים בשכונה ומשחקים. רק שחשתי משהו מוזר, בלתי מוסבר, של מועקה בבית ושל הסתייגות כלפי ילדי השכונה אליי.

יום אחד, בסביבות גיל 6, אמי ניגשה אליי בפנים רציניות ואמרה: "בבוצי (בובה קטנה), ילדתי, אני רוצה לספר לך משהו חשוב שאף פעם לא סיפרתי לך. משפחתנו היא יהודיה ואנחנו נעלה לארץ ישראל בעוד מספר חודשים." התחלתי לבכות, מאוד נבהלתי ואמי ניסתה להרגיע אותי והוסיפה לדבר איתי: "בארץ ישראל גרים הרבה יהודים כמונו ויש לנו שם משפחה, אח שלי וילדיו, אח של אבא וילד שלו, כולם כולם מחכים לנו ומתגעגעים אלינו". לאט לאט התחלתי לעכל את הבשורה אבל בכל זאת הסיפור היה לי מוזר, הרי חייתי פה כל חיי, בבית שגדלתי בו, במדינה שאני כל כך אוהבת, ומה פתאום עכשיו זה – יהודים? תהיתי לעצמי מה זה יהודים בכלל.

הייתי מאוד מודאגת אבל בכל זאת המשכתי את חיי. לאט לאט התחלתי להבין כל מיני דברים שגיליתי את סיבתם כגון: תמיד הרגשתי קצת אחרת, קצת זרה בקרב הילדים והרגשתי שהם פחות מקבלים אותי והם לא אומרים את זה. אם הייתי שואלת אותם, הם לא יכלו להגיד שזה נכון, אך אני הרגשתי הסתייגות מצדם. פתאום שמעתי שאחותי הגדולה סיפרה שחברותיה קראו לה 'יהודיה מסריחה' והבנתי שזה משהו לא טוב ואפילו מעליב. חשבתי לעצמי שאולי יש קשר בין מה שנודע לי עכשיו לבין הרגשתי לאורך השנים, ושאולי הילדים מסתייגים ממני איכשהו בצורה סמויה בגלל היותי יהודיה. לגבי האווירה הכבדה בביתנו התחלתי להבין מסיפורי אמי שרמזה בהם על משהו נורא ואיום שקרה ליהודים כשהייתה יותר צעירה, ולבני משפחתה הרבים. התחלתי להרכיב "פאזל" בראשי לגבי מה שקרה והבנתי שהייתה מלחמת עולם שנייה והתחולל רצח העם היהודי. הוריי ניצלו מהתופת הזו, התחברו והקימו משפחה מהר כדי לא להיות לבד אחרי מות יקיריהם הרבים. אמי אמרה: "אני רוצה לעלות לארץ ישראל כדי שבנותיי תתחתנה עם יהודים ותשמורנה על יהדותן." יש לי מספר זיכרונות מאותה התקופה שעדיין חיים בתוכי: הורי לקחו ממני את עגילי הזהב שהיו באוזני ולאחר מכן הבנתי שהרשויות ברומניה הסכימו שנעזוב את רומניה רק בתנאי שנשאיר את כל רכושנו מאחור, כולל תכשיטים קטנים וגדולים. הייתי מאוד עצובה על כך שהייתי צריכה להיפרד מעגיליי שאהבתי. ברכבת שנסעה מקלוז', הפעם הראשונה שלי שעזבתי את עיר מגוריי, ראיתי בחלון האחורי דוד ודודה זקנים של אמי מנפנפים לנו לשלום, נפנפתי להם בחזרה בכל הכוח ודמעות זלגו מעיניי בגלל שחשתי צער גדול על כך שאולי לא אראה אותם יותר לעולם.

בישראל

כשהגענו לארץ ישראל הימם אותי אור גדול, שמש חזקה, חום, הרבה חול, ריחות שונים ומשונים שלא הכרתי קודם. הכל היה שונה ממה שהכרתי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהדודים לקחו אותנו לים בתל אביב, ולא ידעתי מה זה ים, בחיים לא הייתי בים ולא ראיתי מה זה ים. כל כך פחדתי מהחול הרטוב והבולעני ומהגלים הבאים והשבים. שמעתי שפה זרה, אנשים שונים מאשר הכרתי, עם התנהגויות אחרות לגמרי. אני זוכרת שהייתה לי חוויה קשה, ראיתי המון לכלוך ברחובות וזה מאוד הפתיע אותי. בכיתה ב' שהכניסו אותי אליה, המורה שאלה מה שמי, עניתי: "מריאנה".  המורה הסתכלה עליי ואמרה: "שמך מעתה יהיה ישראלי, נקרא לך מרים". ומאז הילדים קראו לי בשם זה ואני לא הרגשתי שייכת לשם זה. כל כך רציתי להשתייך שאני זוכרת שהחלטתי בתור ילדה בת 8 וחצי שאני אלמד עברית מהר ואאמץ את המבטא הצברי, כך שאף אחד לא יחשוד שאני עולה חדשה מארץ אחרת. תוך חצי שנה הפכתי לישראלית לכל דבר, כולל שפה, מבטא של ח', ע' ו-ר' מתגלגלת בגרון אבל בתוך תוכי אני עדיין, בנוסף למה שאמרתי, גם הילדה הקטנה מרומניה שקוראים לה מריאנה עד היום הזה.

הזוית האישית

הנכדה נועה: היה לי מאוד כיף לכתוב את עבודת הקשר הרב דורי ולעשות את התכנית. למדתי הרבה על סבתי, על ילדותה על משפחתה ועוד הרבה.