מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אליהו נזירי. נולדתי בפרס בעיר שנקראת ברוז'רד במשפחה עשירה. אבא שלי, שלמה, היה בצבא הפרסי היה ציוני גדול וכל הזמן חלם לעלות לישראל בגעגועים רבים. בסופו של דבר הוא החליט שנעלה לארץ ישראל. בחדווה עלינו לארץ אבא אמא ואני בשנת – 1958. הגענו לארץ ואז משדה התעופה פינו אותנו למקום שנקרא אופקים בנגב, כשראינו את המקום לראשונה עלתה בליבנו אכזבה, ראינו את המקום  והיינו בשוק, אין עבודה, לא נתנו לנו עזרה כדי להשתלב, פשוט זרקו אותנו כמו כלבים, הקליטה הייתה לא נעימה כלל, לא הכרנו את השפה, לא היתה התייחסות לתעודות שהגעתי איתן מפרס, פשוט התחלנו מאפס.

החיים בארץ ישראל לעומת המדינה שיצאנו ממנה מפרס היו שונים מאוד, ממש הקשים ומאכזבים, הובטחו לנו הרים וגבעות ולא קיבלנו דבר. בפרס היו חיים בשפע, אחרי כמה חודשים שהיינו באופקים בלי עבודה בלי בית ספר פשוט זרוקים בצד, אבי המנוח החליט ללכת מאופקים לתל אביב, מכיוון שהייתה לנו משפחה בתל אביב.

לאחר שהגענו לתל אביב אבי קנה שם בית ערבי בדרום תל אביב (שכונת אבו כביר). אבא שלי השתלב בבנייה, אבי המנוח היה בדיכאון מזה שירדנו ברמת החיים תעודות שהיה לי מהתיכון לא התייחסו אליהם, לא הייתה לי ברירה אז נכנסתי לעבוד בתחום הנגרות. הייתי צריך להתגייס לצבא לפני הנגרות ולאחר שסיימתי את הצבא הלכתי לנגרות. ואז בשנת 1969 פגשתי את אהבת חיי הכרתי אותה אצל אחותה בשכונת קריית שלום והחלתנו לצאת ביחד לאחר שנה ב 1970 החלטנו להתחתן בשנת 1971 נולד לנו הבן הבכור שלומי לאחר שנה וחצי נולדה לימור בתנו הראשונה  ובשנת 1974 נולד רונן הבן השני ושנתיים אחרי זה נולדה שרית הבת האחרונה והבת השנייה ולאחר הרבה שנים של לימודים לילדנו הם גדלו וסיימו צבא לאחר מכן למדו תארים שלומי למד תואר בכלכלה לימור ורונן למד תואר בכרימינולוגיה ושרית למדה תואר בכלכלה.ולאחר מכן התברכנו אני ורעייתי ב- 12 נכדים שאנחנו גאים בהם. וזהו סיפור חיי.

הזוית האישית

נהניתי מאוד לעבוד עם סבא שלי והייתי מאחל לו רק טוב בחיים, אושר ושמחה אין סופית.