מאגר סיפורי מורשת

 החיים במעברה בה עברתי חוויות שהיום הילדים לא עוברים:

עליתי לארץ מעיראק בשנת 1951 עם משפחתי, הוריי, ושבעת אחיי ואחיותיי (יחזקאל, מנשה, אפרים, ברטה, אברהם, אני ורחל הקטנה). סבי וסבתי מצד אבי  ודודתי מצד אמי.  כל המשפחה קיבלה אוהל אחד גדול ובו גרנו כולנו. אחרי זמן מה בנו מבנים מבלוקים וחילקו כל מבנה לשלושה חדרים. כל משפחה קיבלה חדר אחד. 

 

הגענו למעברת פרדסיה בשרון. מים זורמים לא היו רק בברזיה אחת שהייתה במרכז המעברה וממנה הבאנו מים לשתייה, לרחצה ולכל שימוש שהיה בו צורך במים. השירותים היו במרחק מהאוהל. מבנה גדול בצורה עגולה שמחולק לתאים שנקרא אז: בור ספיגה בור ספיגה זה בור גדול שפעם בשנה היו צריכים לרוקן אותו על ידי משאית ששואבת את תכולתו. בחורף הגשמים הציפו את האוהל עד כדי כך שאבי העלה את הילדים הקטנים שבינינו על השולחן כדי שלא נסחף במים הזורמים.

 

במעברה גרו עיראקים וגם יוצאי לוב שהם אנשים מאוד טובים עם לב רחב. בתור ילדה למדתי את שפתם והייתי מדברת איתם כאילו אני אחד מהם. הייתה בינינו הילדים חברות מאוד מאוד טובה. שיתפנו אחד את השני בחגים ובמאכלים ובכל מיני מנהגים שלנו ושלהם. למשל, בשמיני של פסח בעדה הטריפוליטאית היו הילדים פותחים מטבח קטן עם כלים קטנטנים ומבשלים כל מיני מאכלים שנהוגים בעדה כמו: קוסקוס ועוד…

           

נוף וטבע מסביב למעברה 

פרדסים ושדות חקלאיים סבבו את המעברה. מהפרדסים למדתי בתור ילדה להכיר את סוגי פרי ההדר, זמני הפריחה והקטיף.מהשדות החקלאיים למדתי מה זורעים בכל עונה למשל:כותנה, בוטנים, אפונה ותפוחי אדמה. בשדות למדתי להכיר גם את סוגי הפרחים: כלניות, צבעוני, חרציות, רקפות, סביונים ובקיצור את כל פרחי הבר.

כמו כן הכרתי גם את הזוחלים, כגון: לטאות למיניהם, נחשים ועקרבים. למדתי להכיר את הדבורים ואיך הן בונות את חלות הדבש על העצים. כשהיו קוטפים את הבוטנים החקלאים היו מביאים שקי בוטנים לבתי התושבים כדי לקלוף אותם ובעד עבודת הקילוף שלמו כסף. המבוגרים והילדים היו עושים זאת גם כדי להעביר את הזמן. (להזכירכם לא היה אז רדיו וטלוויזיה). את מעט הכסף שנתקבל עבור העבודה עזר למחייה.

אנו הילדים היינו הולכים אחר הצהריים לשדה הבוטנים. לאחר שהחקלאי אסף את הבוטניםהיו נשארים באדמה בוטנים. היינו חופרים מעט באדמה ומוציאים את הבוטנים שנשארו מתחת לחול. דבר זה זכור לי היטב והייתי רוצה לעשות זאת גם היום אם הייתי מוצאת שדה בוטניםבשביל הכיף!    

     

בתור ילדה, עם כל המחסור שהיה אז, הייתי ילדה בריאה וחזקה. דודתי ז"ל הייתה מקפידה כל בוקר לתת לנו הילדים כף של שמן דגים.כנראה שגם אז ידעו על אומגה שלוש. כשהייתה צומחת שעורה בעין היו אומרים למרוח מעט שתן וזה היה מעלים את השעורה אחרי יום יומיים.מה שנקרא תרופות סבתא. הייתה לחלק מהילדים מחלה בקרקפת הראש שנקראה אז גזזת. היו לוקחים את הילדים ומורידים להם את שיער ראשם (כנראה בלייזר או בחומרים כימים אחרים). הילדים היו יוצאים עם קרחת מבריקה כאילו מעולם לא צמח להם שיער.לחלק מהילדים השיער היה צומח לאחר תקופת מה ולחלק לא היה צומח יותר השיער אף פעם.  לשמחתי במשפחתנו לא הייתה מחלה כזאת.