מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייתי ארצה

נכדתי אלה ואני מתעדים את הסיפור
אבי המוהל הידוע בעיר
החיים לא היו קלים אבל היינו מאושרים.

שמי שם טוב חאגג בן 72 וזה סיפור חיי:

ב- 27.01.1945  נולדתי בתוניס, בן שמיני למשפחה בת 11 אחים ואחיות.

בשנת 1943-1942 משפחתי חיה תחת כיבוש גרמני, מנותקים לחלוטין מהתקשורת, הסתירו את היותנו יהודים על מנת שלא נשלח למחנות עבודה. החיים בתקופה זו היו קשים מאוד.

לאחר עזיבת הגרמנים בסוף 1943, החלו פוגרומים של הערבים המקומיים, אשר החריפו לאחר שנודע להם כי בפלסטין מתנהלת מלחמה.

ב- 1948, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, קיבלה משפחתי החלטה לעלות ארצה. עזבנו את תוניס לניס שבצרפת, לנמל מרסיליה ומשם הפלגנו  לנמל חיפה.

בינואר 1949 כשהייתי בן 4 הגעתי עם משפחתי לישראל,  נקלטנו במחנה עולים בחדרה, ומשם הגענו לעיר לוד.

הקליטה בלוד הייתה יחסית טובה מכוון שלשמחתנו מצאנו בית גדול עם 12 חדרים וגינה, שאפשר לנו לאכלס בו את כל המשפחה, ובנוסף הייתה בו חנות שעם הזמן הסבנו אותה לחנות מכולת ששירתה את כל השכונה. בתוך פרק זמן קצר,

למדתי את השפה העברית, אזור המגורים שלנו גדל ועולים רבים ממגוון ארצות ( טורקיה, מרוקו, תוניס, פולין ועוד) הגיעו להתגורר בשכונה שהתהוותה.

בשכונה שבה גרנו הייתי מחכה לעגלת הקרח שתגיע על מנת לקנות בלוק קרח ולפצל אותו לחנות ולבית כי בתקופה זו לא היה לנו חשמל. לאחר כחצי שעה בערך חיכיתי לחלבן עם כד ביד בכדי למלא לנו כליטר חלב, וכך כעבור זמן קצר הגיע איש עם עגלת הנפט על מנת לספק לנו נפט שנוכל להדליק את הפרימוס בבית, וכך זה נמשך מידי יום יום, החיים לא היו קלים אבל היינו שמחים.

בגיל 5.5 התחלתי ללמוד בכיתה א, ובאמצע השנה הוקפצתי לכיתה ב, היות וידעתי קרוא וכתוב עוד מבית אבי, וכן היה לי ידע בלימודי תורה וחשבון (ידע שצברתי במסגרת העזרה למשפחתי בבצוע חשבונות במכולת המשפחתית).

החשיפה לעולים חדשים ובעבודת המכולת הייתה מעשירה, המכולת היוותה מקום מפגש של תרבויות ושפות שלמדתי להכיר מהעולים החדשים.

מאחר והמכולת הייתה בין הבודדות בשכונה ובין הראשונות להיפתח, ואבי ז"ל שימש כפייטן וחזן בקהילה וכמוהל היחיד בעירנו, אשר מל את כל ילדי העיר וסביבתה, משפחתי הייתה מוכרת מאוד בלוד, זכינו להערכה ולכבוד בקהילה שנוצרה והתגבשה בעיר, וכן חיינו בתנאים נוחים יחסית לילדי העיר.

המשחקים ששיחקנו בתקופת ילדותי היו בעיקר כדורגל, גולות, סביבונים, חמור חדש, מחניים, 5 אבנים,חץ וקשת. אני ממש מתגעגע לימים אלה.

בגיל 12.5 סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי, ומיד המשכתי לעזור במכולת המשפחתית.

בגיל 15 התחלתי לעבוד במפעל "טלרד תקשורת וטלפונים", עד לגיוסי לצה"ל. בצבא שרתתי כטנקיסט בחיל השריון, ונטלתי חלק במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים. בתום השרות הצבאי חזרתי לעבוד ב"טלרד" עד ליציאתי לגמלאות. ב"טלרד" עבדתי בתחומי השרטוט והגרפיקה.

פעילות נוספת שלקחתי בה חלק גדול היתה נציגות בוועד העובדים וחבר בוועדת פנסיה (במשך 35 שנה). בתפקידי זה הייתי פעיל בשמירה על תנאי העסקה של ציבור העובדים ושיפורם.

קצת על המלחמה:

ב1967 פרצה מלחמת ששת הימים, הייתי שנה לאחר שחרורי מצה"ל נקראתי בצו שמונה לבסיסי בחיל השריון היינו בהמתנה כשלושה שבועות סמוך לגבול מצרים עד שפרצה המלחמה.

מלחמת כיפור:

המלחמה פרצה ביום כיפור 6.10.1973. כאשר הייתי בבית הכנסת נכנסו לשם שליחי צה"ל וביקשו מחיילי המילואים לצאת החוצה ואז הודיעו לנו שפרצה מלחמת יום כיפור ועלינו לשוב לבסיסנו.

תמונה 1
אני בטנק במלחמת יום כיפור

כבר באותו היום הצטיידנו בכלים שלנו (טנק שוט) לצערי הרב רוב הגדוד שלי נכנס למארב וחוסל ברובו .אני והצוות שלי היינו מאחור כך שניצלנו מהתקרית. אחר כך שובצנו לגדוד של חיילי סדיר, וכך המשכנו במלחמה עד להפסקת האש ב-24.10.1973. המלחמה היתה קשה  והיו לנו הרוגים ופצועים רבים, לא היה לנו קשר עם הבית והייתי מודאג כי אחיי  שירתו ביחידות קרביות ולא שמעתי מהם, ביום האחרון למלחמה קבלנו פקודה להתקדם כמה שיותר עמוק לתוך שטח האויב, כל זה היה כבר לאחר שחצינו את תעלת סואץ ב 17.10.1973 בפקודתו של אריק שרון ז"ל,לא היה לנו יום שקט, חטפנו הפגזות ממטוסי חיל האוויר המצרי ופצצות מרגמות ללא הפסק, ביום האחרון למלחמה נכנסתי בטעות כטנק בודד למחנה צבאי מצרי ושם הותקפנו ע"י חיילי הגדוד המצרי, לאחר קרב קשה עם רימונים ונשק קל ולאחר שהיה לנו חסם בתת המקלע ובתותח הטנק, הצלחנו לצאת בשלום מהמקום. באחד הימים לפני הפסקת האש הנחתי תפילין בבוקר ולפתע נחתה עלינו הפגזה ממרגמות חברי צעקו עלי לשכב ואני המשכתי להתפלל עד לסוף התפילה. ללא פגע מזה. במלחמות אלו נפגעו לי קשה האוזניים ועד היום אני לקוי שמיעה, אבל חי ובריא תודה לאל.

תמונה 2
חזרתי הביתה לאחר מספר חודשים ללא קשר עם המשפחה.
תמונה 3
נכדתי אלה ואני

כיום אני נשוי לאשתי מרים + 3 ילדים ו 9  נכדים.

הזוית האישית

במסגרת התכנית הכרתי סבים וסבתות שהגיעו ממדינות שונות. שמענו סיפורים מעניינים על ילדותם ועלייתם ארצה. הצלחתי להעביר לנכדתי ולשאר הילדים שהיו בתכנית על תקופת הילדות שלי והעליה ארצה. שמחתי שהצלחתי להעשיר את נכדתי בסיפורים ובעובדות שהיו חדשים לה, ועל שעות איכותיות יחד. בהזדמנות זו ברצוני להודות ליפית על היוזמה ועל הסבלנות.

מילון

פרימוס
פרימוס הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. מתוך ויקיפדיה

ציטוטים

”חטפנו הפגזות ממטוסי חיל האוויר המצרי ופצצות מרגמות ללא הפסק“

הקשר הרב דורי