מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר פרידמן – ברוכי, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי יהונתן הלפרין. במסגרת מפגשי התכנית הייתה לי ההזדמנות לספר לנכדי יהונתן, את סיפור עלייתו של אבי, סבא רבא שלו, לישראל. השנה הייתה לסיפור זה משמעות נוספת, על סמך מכתבים וגלויות דואר שנתגלו לאחרונה.

סבתא אסתר מספרת את סיפורו של אביה שמחה פרידמן

אבי נולד בשנת 1911 בעיירה סטריז'וב שבגליציה. חבל ארץ זה היה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. בהיותו בן שלש שנים עזבו הוריו את המקום ועברו לנירנברג בגרמניה, שם נולדו שני אחיו ושתי אחיותיו.

בשנת 1933 היה שמחה פרידמן, הסטודנט למשפטים, בנקודת מפנה. לאחר שסיים שלש שנות לימוד בסמינר לרבנים שבברלין, החל את לימודיו באוניברסיטה. אולם, עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 נזרקו כל המרצים והסטודנטים היהודים מהאוניברסיטאות בגרמניה. מאחר ונראה היה לו שאין עתיד ליהודים בגרמניה, החליט לצאת לארץ ישראל על-מנת לבדוק אם ניתן להגר לשם. הוא הגיע לישראל, סייר בכמה מקומות וחזר לגרמניה עם החלטה לעלות. אלא שאז פנה אליו יוסף בורג – חברו מהסמינר – והציע לו להחליפו כמורה בבית הספר היהודי בלייפציג. אבי נענה לבקשה ובארבע השנים הבאות לימד בבית הספר בלייפציג. שם הכיר את אליס (עליזה) רוז, לימים אשתו, ואת משפחתה. בנוסף לעבודתו כמורה, הדריך את הנוער בבח"ד (ברית חלוצים דתיים) ויצא עימם להכשרה חקלאית כהכנה לעלייה לישראל.

ביולי 1938 הודיע הגסטפו להנהלת תנועת "צעירי מזרחי ברית חלוצים דתיים ברית הנוער" שיש לפטר מהנהלת התנועה את כל האנשים בעלי נתינות חוץ ואבי ביניהם. באוגוסט 1938 נסע אבי לברינדיזי באיטליה, כנראה ע"מ לברר אפשרות לעלות לארץ ללא סרטיפיקט. כנראה שלא הצליח.

בנובמבר 1938 לאחר "ליל הבדולח" נצטווה ע"י הנאצים להסתלק מגרמניה, כיון שלא היה נתין הרייך הגרמני. הוא הגיע ללבוב, שם מצא מקום מגורים ועבודות מזדמנות, תוך כדי ניסיונות להשיג סרטיפיקט לישראל. הוריו גורשו לפולין ושהו בעיירה זבונשין עם כ-17,000 יהודים נוספים שגורשו מאותה סיבה. אחיו האחר ברח עם אשתו מזרחה לסיביר. שלושת אחיו הצעירים נשלחו ב"קינדר-טרנספורט" לאנגליה. בינואר 1939 קיבל הודעה שאמו נפטרה ונקברה בז'בונשין. מאוחר יותר חזר אביו לגרמניה לזמן קצוב ובעודו מנסה למצוא דרך לצאת מגרמניה לכל מקום, נכלא בדכאו, שם נספה בשנת 1942.

בתקופה זו ניסה הצבא הפולני לגייס אותו לשורות הצבא. אבי אמר להם שהוא אקדמאי, ולפי חוקיהם הם יצטרכו לתת לו דרגת קצונה. לאחר מחשבה ויתרו על שירותיו כ"קצין יהודי".

בתחילת מרס 1939 קיבל הודעה מחברו, יוסף בורג, שמחכה לו סרטיפיקט בברלין, אשר תוקפו יפוג בסוף החודש. תחת סיכון רב, חזר ללייפציג על-מנת להיפרד מחברתו אליס. בתוך כך ניסה לשכנע את הוריה לעזוב הכל ולצאת במהירות מגרמניה בכל דרך אפשרית. משם יצא לברלין לקחת את הסרטיפיקט והמשיך לטרייסט, תוך כוונה לעלות על אנייה לחיפה. בגבול גרמניה נערך חיפוש של הגסטאפו במטרה לאתר יהודים שמבריחים חפצים בעלי ערך. כולם הורדו מהרכבת ונצטוו לפתוח את המזוודות. אבי היה בסכנה כי אמי הטמינה במזוודתו כמה כלי כסף שנותרו להם. המפקד ביקש מתורגמן ואבי התנדב. כך עברו מאיש לאיש עד סוף שורת הנבדקים. כשנותרו רק מזוודותיו של אבי, ויתר הנאצי על החיפוש, וכך ניצל אבי.

בהגיעו לטרייסט עלה על האנייה "גלילה" שהפליגה לחיפה. על האנייה פגש אבי את הרמן שטרוק וד"ר אהרן ברט שהיו נציגי בית הספר החקלאי "מקוה ישראל". לאחר "ליל הבדולח" נסעו שני אנשים אלה לגרמניה, במטרה לשכנע יהודים לשלוח את בניהם בגילאי 13-15 לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", בתקופה קשה זו, כדי להרחיקם מגרמניה. על האנייה היו אותם ילדים שנאספו בגרמניה ונסעו לישראל. תוך זמן קצר פנו שני נציגי "מקוה ישראל" אל אבי, שלמדו להכירו, ואמרו לו: "אתה מורה ללא תלמידים, לנו יש תלמידים ללא מורה. תתחיל ללמד אותם", וכך היה. עם הגיעם לארץ בסוף מרס – ערב פסח תרצ"ט, הציעו לו הרמן שטרוק ואהרן ברט להיות מנהל הסקטור הדתי ב"מקוה ישראל". אבי נענה להצעה בשמחה, וניהל, לימד והדריך ב"מקוה ישראל" עד שנת 1943. חבורת הילדים אותם ליווה, שרובם התייתמו תוך זמן קצר, שמרו על קשר עימו במשך כל חייו.

אבי שמחה פרידמן – חבר הכנסת מטעם מפד"ל (מתוך אתר הכנסת)

בסוף יולי 1939 הצליחה גם אמי לעלות ארצה. הם התחתנו וגרו ב"מקוה ישראל", שם נולד אחי הבכור, מיכאל, והיו כעין "הורים" לאותה קבוצת נערים בתקופה זו. אני נולדתי בארץ בשנת 1948, בקיבוץ טירת צבי… את סיפור ילדותי בקיבוץ נספר בפרק הבא כי כך נמשכת השרשרת…

אני עם נכדי המקסים יהונתן – מתעדים יחד סיפורים

נכדי, יהונתן מברך את משתתפי תכנית הקשר הרב דורי, את הסבים והסבתות במפגש הפתיחה

הזוית האישית

אסתר פרידמן ברוכי: את סיפור עלייתו של אבי שמחה, שמעתי בעבר מפי אבי, לאחרונה גילינו מידע חדש על סמך מכתבים וגלויות דואר שנתגלו לאחרונה. שמחתי שהייתה לי ההזדמנות לשתף את נכדי יהונתן בסיפור זה.