מאגר סיפורי מורשת

בני גושן נולד בשנת 1974 בכפר שיקומג'ו ליד העיר מייצ'ו במחוז תיגרי שבצפון אתיופיה. הוא עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1980, כשהיה בן 6, שירת בצבא קבע במשך עשרים וחמש שנה כקצין בדרגת רב-סרן בחיל האוויר, נשוי למלכה, אבא לתהל, יהב ונתנאל וגר ביבנה משנת 2003. כיום מנהל את תכנית "סיפור על הדרך" בחברה למתנ"סים הארצית, מיזם המביא את סיפורה של יהדות אתיופיה לחברה הישראלית כולה.

יהדות אתיופיה היא מהקהילות היהודיות העתיקות. היישוב היהודי באתיופיה התקיים בשני אזורים מרכזיים בצפון אתיופיה: המרכז הגדול היה באמהרה שבחבל גונדר ואקסום, והמרכז הקטן יותר היה בטגראי.

ליהדות אתיופיה מאפיינים ייחודיים מלבד גון העור. זוהי אחת הקהילות היהודיות היחידות, אם לא היחידה, אשר קיימה בגולה שלטון וממלכה עצמאיים וניהלה בה חיים יהודיים.

מגיל קטן שמע בני על ירושלים – ירוסלם – ועל הכמיהה לשוב אליה ביום מן הימים. בסוף שנות השבעים הגיעה הבשורה שציפו לה במשך אלפי שנים: הדרך לירושלים עוברת דרך סודאן. עם הישמע הבשורה החלו משפחות להתארגן בחשאי, משום ששלטונו של מנגיסטו אסר על היציאה מאתיופיה, וכל אדם שפעל בניגוד להחלטה זו נחשב בוגד. באישון לילה אסף אבא של בני את כל המשפחה, ויחד יצאו למסע רגלי מהכפר לעבר הגבול עם סודאן. נשים, זקנים וטף צעדו יחד לעבר הגשמת החלום ובדרך, חרף הסכנה הגדולה, חצו נהר שזרם בעוצמה רבה. סמוך לגבול עם סודאן חלו הוריו של בני במלריה, והמדריך דרש להשאיר אותם מאחור. לטענתו, סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים והם יעכבו את הקבוצה. לאחר שקיבל שוחד, הסכים המדריך להמשיך איתם את המסע.

לאחר תקופת המתנה במחנות הפליטים בסודן הצליחו בֶּני ומשפחתו לעלות לארץ בחשאי. אנשי המוסד אספו אותם מפאתי מחנות הפליטים במשאיות דחוסות באנשים ששמו פניהן לנמל התעופה שבעיר הבירה, ומשם טסו בטיסות שכר למדינה אירופאית וממנה במטוסי אל-על לישראל.

כמעט כל משפחה שיצאה למסע איבדה קרוב משפחה בדרך לסודאן או בסודאן עצמה בשל מחלה, צמא, רעב או אלימות. יותר מארבעת אלפים מיהודי אתיופיה שיצאו למסע בחזרה הביתה לירושלים לא הצליחו להגשים את חלומם.

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת מיזם "הגדת העליות" 2019 ביוזמת החברה למתנ"סים בשיתוף תנועת של"מ, המשרד לשוויון חברתי, תכנית הקשר הרב דורי ובית התפוצות