מאגר סיפורי מורשת

סבתי עלתה ארצה בשנת 1961 בגיל 15, לקראת סוף כיתת ט' מרומניה.

ההורים שלה רצו לעלות ארצה מכיוון שרוב משפחתם עלו לפניהם.  תחנת הרכבת בעיר מולדתה, בוטושן, היתה מלאה באנשים שליוו אותם ועוד כמה משפחות יהודיות שעמדו לעלות לארץ. הם נסעו כל הלילה לעיר הבירה בוקרסט וכעבור יומיים יצאו ברכבת מבוקרסט עד רומא שבאיטליה דרך יוגוסלביה.  הנסיעה ברכבת ללא קרונות שינה נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות, הם אכלו רק את מה שהם הביאו איתם מרומניה או אוכל שהם קנו בתחנות הרכבת שבהם היו עצירות מאנשים שמכרו שם אוכל.

הם הגיעו לרומא לקראת כניסת השבת. סבתי סיפרה בהתרגשות שהיא זוכרת שהם הלכו למסעדה יהודית ואביה עשה קידוש לכל ההורים שהתרכזו שם. ביום ראשון הם יצאו בטיסה לארץ וכשהגיעו ארצה הם העבירו לילה אחד בחדר גדול שכולם ישנו שם ביחד.  ביום למחרת העבירו אותם באוטובוס לבית שאן.

העלייה התרחשה בתחילת חודש יוני, ברומניה זה היה אביב ובישראל היה חם מאוד. עוד באותו היום הם נסעו באוטובוס לחיפה ומשם לדודה בנהריה וישנו אצל דודם.

כעבור שלושה ימים, אביה של סבתי התחיל לעבוד במחסנים של תנובה ולאחר מכן הם קבלו דירה בנהריה, אך כל החפצים והבגדים שלהם הגיעו רק אחרי כמה חודשים.                                        כשסבתי רצתה להירשם לכיתה י', היה בנהריה רק בית ספר אחד, שלא הסכים לקבל עולים חדשים לבית הספר, לכן היא הלכה לבית ספר מקצועי שהיה רק עד כיתה י'. המנהל של בית הספר רצה למצוא לתלמידים מקום ללמוד אחרי כיתה י' אז הוא מצא בית ספר, פנימייה, בבאר שבע עם כיתות י'א ו-י'ב של מכינות פדגוגיות.

הן הלכו, 4 בנות, לבחינות בתל אביב ורק שתיים מהן התקבלו.

הזוית האישית

מאיה: במהלך התכנית אני נהניתי ללמוד על העבר של סבתי. אני מאחלת לה שנים של בריאות ושתמשיך להיות הסבתא המדהימה שלי.