מאגר סיפורי מורשת

עליתי  ארצה  מהעיר רבאט, שבמרוקו  שהיא עיר הבירה בשנת 1955.

למדתי במרוקו כיתה א' ו-ב'. בבית הספר למדנו  בצרפתית. בבית הורי שמענו סיפורים על ארץ ישראל, אהבת ארץ ישראל תמיד  שלטה בשיח המשפחתי. ידעתי כילדה שהחלום של ההורים שלי הוא לעלות  ארצה, משום  כך מאוד שמחתי, כשפעילי הסוכנות הודיעו שאנו עולים לארץ ישראל. ההתרגשות היתה רבה, כל השכנים הגיעו לשמוח יחד אתנו, ומיד פצחו בשירה ובריקודים.

העליה ארצה

פעילי  הסוכנות דאגו להעלות את היהודים ארצה, זה לא היה פשוט. אבי כציוני ותורם לקהילה ופעיל סוכנות, זרזו את עלייתנו ארצה. אני זוכרת, את היום בו הגיעו נציגי הסוכנות לבית הורי ואמרו תהיו מוכנים, בזמן הקרוב תעלו ארצה, אך יש בעיה (בימים אלו לא הורשו להעלות משפחות של 8 נפשות וגם זקנים לא הורשו לעלות).

אי אפשר להעלות את כל המשפחה יחד. ילדה אחת צריך לשלוח במסגרת עלית הנוער  לקיבוץ. אמי מאוד התנגדה כי אחותי הגדולה היתה בסך הכל  בגיל 10.

במשפחה התעוררה בעיה  דילמה, מה עושים ?

אמי נכנעה , אך לא בלב שלם, היא הסכימה שהבת הגדולה תצא למחנה לקראת עלייתה במסגרת עלית הנוער לקיבוץ. אך  מאותו הרגע שאחותי יצאה למחנה, אמי לא הפסיקה לבכות וכל יום יצאה ברכבת לעיר קזבלנקה ומשם למחנה, להסביר שהילדה קטנה, ובנוסף לזאת אחותי לא רצתה לאכול. בסופו של דבר  החזירו אותה אלינו והיא עלתה אתנו ארצה.

העלייה היתה בשני שלבים: מרבאט לקזבלנקה שם היינו במחנה כחודש, בתנאים מאוד קשים, הפלגנו באוניה למרסיי  שבצרפת. גם במחנה זה לא היה קל, אחרי תקופת המתנה, הפלגנו באוניה ירושלים שזו היתה הפלגתה הראשונה ארצה, זו היתה אוניה יפה ובתנאים טובים. ב11 לנובמבר 1955 הגענו ארצה לנמל חיפה.

רוצים לקרוא למה כל כך שמחתי  לעלות לארץ ישראל ?

סיפורים רבים שמעתי על ארץ ישראל בילדותי. בבית קופסת קרן הקיימת היתה חלק מהנוף בבית, תרמנו כסף בקופה גם הילדים למען שתילת שתילים ובניית הארץ. מהסיפורים בבית גם ידעתי מתי הוקמה המדינה, שמעתי סיפורים על מלחמת השחרור והחגיגות יום העצמאות שחגגנו במרוקו. הכמיהה לארץ התבטאה גם בחגים:  בחגיגות יום העצמאות, בראש השנה ברכנו: "בירושלים הבנויה".

בליל הסדר: הוקדש זמן לברכה בשנה הבאה בירושלים הבנויה. כפי שאתם מבינים מהכתיבה שלי, כבר במרוקו ידעתי על ארץ ישראל וכבר אהבתי  וציפיתי לעליה ארצה.

המעבר לקריית שמונה

בתאריך 11 לנובמבר 1955 הגעתי לקרית שמונה, בלילה במשאית, שמאוד הטלטלה. נבהלתי ושאלתי את הורי איזה כבישים יש בארץ ישראל? תשובת הורי : אנחנו בארץ ישראל זה מה שחשוב, זו המדינה של היהודים. כבישים לא היו, בוץ בחורף, בתי מגורים היו פחונים.

כשירדתי מהמשאית הבנתי, לא היו כבישים, נתנו לנו צריף, ובו  מטבח, ללא כיריים של גז אמי בישלה על פרימוס, מסדרון שהיה גם סלון, לא היה חשמל והשירותים מחוץ לבית. גרנו בפחונים ומאוחר יותר עברנו לצריף, והתנאים השתפרו היו כבר שני חדרי שינה, וסלון קטן, ושטח אדמה לגינה – שם הקמנו גינת ירק לירקות וצמחי תבלין.

מה גידלנו: עגבניות, פלפלים, קישואים, דלעת ואפילו תירס, הגינה  היתה גאוות השכונה, לא רק שאנחנו התקיימנו מהירקות הרבים שגידלנו, גם השכנים והחברים של ההורים שלי. ראינו במציאות כיצד גדלים הירקות ואכלנו בריא ללא שום חומרי הדברה.

התנאים היו מאוד קשים: הרהיטים שלנו היו מיטות ברזל עם מזרונים, שולחן לא גדול  שהורי הצליחו לרכוש  ממכירה של תכשיטים של אמא  שלי. באילו צעצועים שיחקנו: בובות שהוכנו מגרביים וכפתורים. בית בובות שהוכן מקופסאות קרטון, חמש אבנים – היו הרבה מאוד אבנים.

לימודים בבית הספר

בית הספר היה בביתנים מעץ, בכיתות היה לוח וגיר. לא היו לנו מעבדות, חדר מחשבים, או ספריה – המורה לימדה את כל מקצועות הלימוד. בכיתה היו כ-40 תלמידים, מכל מיני מדינות, מעט ותיקים, אבל הסתדרנו  למרות שלא ידענו עברית.

למדנו עד כיתה ח', ואחר כך עברנו לתיכון  עד כיתה י"ב,  היו רק שתי מגמות הומנית  (תגבור ספרות, היסטוריה ועוד)  וריאלית: תגבור מתמטיקה, פסיקה וכימיה. בתיכון  למדו אתנו בני מושבים, מהסביבה מתוך מגמה לעשות אינטגרציה: מיזוג בתרבויות  וקליטה קלה לעולים החדשים.

במה שיחקנו בהפסקות?

מחניים, חמש אבנים, קלאס, תיפסוני, לא היו מתקני ספורט בחצר, וגם לא אולם ספורט. אחה"צ שיחקנו ליד הבתים או שהלכנו לחברים. לא היתה טלוויזיה, סמרטפונים ואפילו לא טלפון. לטיולים נסענו במשאיות שיש להם מושבים מעץ, בטיולים של יומיים ישננו בקיץ באוהלים בשטח ובחורף בכיתות בבתי ספר שהיו באזור שטיילנו בו.

בטיול לאילת בכיתה י"א יצאה  המחנכת שהיתה המורה לאנגלית, התנאים במשאית  לא קלים אך, המצב רוח תמיד היה נפלא. אהבנו את הטיולים. וכיצד עוד בילינו רכבנו על אופניים לנחל שניר ולבניאס, לחורשת טל הרבה מאוד טיולים  בטבע ובחורף לחרמון לשלג.

שבט גונן בצופים

אחה"צ הלכתי לצופים פעמיים בשבוע שני, ורביעי  וגם היו לנו פעילויות  ביום שישי ושבת. אני מאוד נהניתי להיות בצופים, כל החופשות יצאנו לטיולים, ולמחנה קיץ וגם לג'ימבורי שם פגשתי צופים מכל הארץ. מכיתה ד  הייתי כחניכה בצופים  עד סוף התיכון, בכיתה ז' יצאתי לקורס מדריכים צעירים, וכבר הדרכתי חניכים מכיתות ד'-ו'.

בצופים, בפעולות אחה"צ למדנו הרבה מאוד על  מתן כבוד לחברים והרבה מאוד ערכים. יצאנו להרבה טיולים בחופשות של החגים ובשבתות, למדתי הרבה מאוד על ארץ ישראל גם בפעולות וגם בטיולים. בכיתה י' נבחרתי לנציגת הצפון של הצופים,  שימשתי מטעם שבט גונן כנציגה של השבט, לוועידה ארצית. כחברה בוויעדה נסעתי לישיבות הנהגה ארצית  בתל אביב לדיונים  בנושא הצופים בארץ ובעולם. שנה לאחר מכן, נבחרתי לצאת למחנה של הצופים בארה"ב  לחודשיים, לקהילות השונות.

את ההודעה אפילו לא מסרתי להורי, כי ידעתי שאין לנו את האפשרות הכלכלית. למדתי וסיימתי תיכון כתלמידה מאוד טובה, בכיתה י"א קיבלתי פרס ארצי: על הצטיינות  בלימודי, זו היתה גאווה להורי, לביה"ס ולשכונה. הפרס היה סכום כסף נכבד שאפשר היה לקנות מקרר, רדיו  ועוד.

אחרי כן, למדתי בסמינר  למורים שנתיים ומשם כמובן לצבא בו שירתתי כמורה חיילת בקרית שמונה.

הזוית האישית

דברי הנכדה ליהיא לסבתא פנינה

מאוד נהנתי לעבוד עם סבתא למדתי מסבתא המון דברים חדשים: כיצד חיו העולים החדשים בשנים 1955 ועוד. התנאים היו קשים, ללא חשמל ומים זורמים בבתים, באילו צעצועים שיחקו?, איך נראו בתי הספר? ואיך בילו וטיילו בבית הספר ובצופים?

תודה רבה לסבתא המקסימה שלי שהגיעה כל יום שני לספר לי את הסיפור שלה.