מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה עובד ונולדתי בשנת 1944 בספרד בעיר טנג'יר.

בשנת 1955 משפחתי עזבה את ספרד חסרת כל, כי לא יכלנו למכור את הבית ואת חנות התכשיטים של אבי. מספרד הגענו למרסיי בצרפת שם היינו במחנה עולים והמתנו לתור שלנו לעלות לישראל.

הגענו לישראל באוניה. מחיפה לקחו אותנו במשאית כי לא היו אז מספיק אוטובוסים. הדרך הייתה קשה כי בחלק מהדרך לא היה כביש. הגענו למושב "מטע". החיים במושב היו מאוד קשים: חיינו בצריף שלא היו בו מים וחשמל. השירותים היו בחוץ וגם ברז המים. מהסוכנות היהודית קיבלנו מיטות ברזל, עששית ותלושי מזון כי זאת הייתה תקופת הצנע.

בהשוואה לחיים שלנו בספרד, החיים בארץ היו נורא קשים בתקופה זו, במיוחד להורים שלי. לאבי הייתה חנות תכשיטים בספרד ופה בארץ עבד בסיקול אבנים ואמי הייתה רגילה לחיים הרבה יותר נוחים. לי גם היה קשה כי עזבתי שם חברים ולא ידעתי את השפה.

אני מתחברת לשיר "שיר השיירה" המספר את הקשר של עם ישראל וארצו לאורך אלפי שנים, והשינוי הדרמטי בו שחל בתקופה הציונית ועד ימינו אנו, כפי שהוא מסופר בקצרה בשיר.

למרות הקשיים שהמשפחה שלי עברה, כולנו מאושרים שעלינו לארץ.

במסגרת המפגש "גילגולו של חפץ" הבאתי מטפחת שהייתה שייכת לאימא שלי ז"ל. המטפחת עוברת במשפחה כבר למעלה מ-50 שנה. אימי קנתה לי אותה לחופה שלי. השתמשתי בה גם בחתונה של מיכל – אימא של יפתח ואביגיל וגם כשהנכד שלי עלה לתורה.

הזוית האישית

לאה: היה לי חשוב לספר לך את העלייה שלי לארץ ישראל. אביגיל: היה נחמד ללמוד את סיפור העלייה שלך והבנתי כמה שהיה לכם קשה.