מאגר סיפורי מורשת

משפחת פרצובסקי היא משפחתו של לוניה, סבא רבא שלי (אבא של סבתא שלי מצד אמא שלי – סבתא נעמי).

סבתא פייגה (כך נהגו לקרוא לה כולם) הייתה סבתא של סבתא שלי. היא נולדה בשנת 1890 בעיר קייב שהיום היא עיר הבירה של אוקראינה, אך אז הייתה עיר רוסית. היא הייתה אמם של פרידה, פירה ולוניה (כאמור, סבא רבא שלי). לבעלה (סבא של סבתא שלי) קראו יעקב.

בשנת 1914,  בני משפחת פרצובסקי החליטו לברוח משם מפני שחששו לחייהם עקב מלחמת העולם הראשונה. הם גם היו מבני המעמד הגבוה ולכן הייתה להם האפשרות הכלכלית לברוח. לבסוף הגיעו לעיר רובנה שבמזרח פולין. הייתה שם קהילה יהודית גדולה וקרובי משפחה והם חשבו שהמלחמה לא תגיע לשם.

האזור של העיר נקרא אשכנז משום שהיה שייך כל פעם למדינה אחרת. כיום זה השם שמייחסים לכלל יהודי מזרח אירופה – יהודי אשכנז.

אזור זה שייך היום לאוקראינה והעיר נקראת ריבנו לפי האוקראינים.

בהפוגה קצרה במלחמה  סבתא פייגה החליטה לחזור לבדה לקייב מרובנה, במטרה לקחת את מה שנשאר מהזהב והיהלומים שנשארו בביתם שבקייב.

הדרך הייתה ארוכה מאוד וקשה בגלל כל הנזק שנגרם מהמלחמה. כשהגיעה לקייב, היא תפרה למעיל שלה את כל הרכוש היקר שנשאר בביתם בקייב.

בדרכה מקייב לרובנה, בזמן שירדה מהרכבת ניגש אליה אדם במטרה לעזור לה לסחוב את הדברים, מפני שפייגה הייתה אז בהריון עם אבא של סבתא שלי (לוניה). האדם לקח את  המעיל ונעלם כאילו לא היה שם.

למזלה של פייגה בני משפחתה לקחו איתם בהתחלה חלק מהדברים ולכן לא נשארו בלי רכוש כלל, אבל עדיין היו צריכים להתחיל את חייהם מחדש ברובנה.

אביה ודודתה של סבתי (לוניה ופירה) השיגו אישור עליה לארץ והגיעו בשנת 1935. אבל שאר המשפחה, אביו, אמו, ואחותו שהתחתנה בינתיים, וגם נולד להם ילד, לא הצליחה להשיג אישורים כאלו.

בשנת 1939 כשגרמניה הנאצית פלשה לפולין, פייגה, יעקב, הבת פרידה ובעלה הבינו שאם הם יישארו ברובנה, נשקפת סכנה לחייהם אז הם הצליחו לברוח לאוזבקיסטן.

כשהגיעו לשם אחרי טילטולי דרך רבים כבר נשאר להם מעט מאד כסף והוא נגמר מהר. הם חיו שם 6 שנים בעוני וברעב, ויעקב כמעט מת מדיזנטריה. הם עבדו בעבודות פיזיות קשות שלא היו מורגלים אליהן ולכן החיים שם היו קשים מאוד ותנאי מזג האוויר היו קיצוניים.

אחרי המלחמה הם הורשו לחזור לפולין. שנתיים לאחר  קום המדינה, התאפשרה עלייה לארץ במסגרת "איחוד משפחות". רק יהודים שהיו להם קרובים בארץ הורשו לצאת משם וגם זה רק בתנאים מיוחדים. סבתא פייגה ובעלה יכלו לצאת כי הם היו כבר מבוגרים. הדודה פרידה ומשפחתה לא הורשו לצאת.

בשנת 1950 הגיעו  סבתא פייגה וסבא יעקב לארץ ופגשו פה את לוניה ואת פירה,  אחרי שלא ראו אותם 15 שנים.

כשסבא לוניה לקח את הוריו  מנמל חיפה אל ביתו שלו (שם גרה סבתא נעמי בילדותה), אביו יעקב היה מופתע לראות שוטר יהודי ושאל: " איך ייתכן שיהודי מכניס יהודי לבית הכלא?"

לאחר עלייתם לארץ, הם התגוררו בחיפה עד יום מותם.

הזוית האישית

זהר יחד עם סבתו נעמי, תיעדו את סיפור טלטוליה של המשפחה עד לעלייתה לארץ