מאגר סיפורי מורשת

דולי סליקטר–וולברם נולדה בשנת 1947 בסופיה, בירת בולגריה, ועלתה לישראל בשנת 1948 עם הוריה וסבתה. כיום היא מתגוררת ברמת השרון, פעילה ומתנדבת במועצת הנשים בעיר.

הקהילה היהודית בבולגריה הייתה מסורתית, אך גמישה. רוב היהודים הבולגרים הם ממוצא ספרדי ודוברי לדינו, אבל היו ביניהם דוברי יידיש. הילדים למדו בגנים ובבתי ספר יסודיים יהודיים ובבגרותם – בבתי ספר תיכוניים כלליים.

בשנות השלושים היגרו מחצית מיהודי בולגריה לבירה סופיה בעקבות המשבר הכלכלי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הורע מצבם ונחקקו חוקים נגדם, וראשי הקהילה פעלו ככל יכולתם לשינוי החוקים ולמניעת יציאתם למחנות ההשמדה. אביה של דולי נשלח למחנות עבודה ועבד בבית חרושת לייצור נשק. ההחלטה לשלוח את היהודים למחנות השמדה נדחתה פעם אחר פעם ולבסוף בוטלה. התחושה הרווחה הייתה שלעומת אזרחי מדינות אחרות, אזרחי בולגריה עשו רבות למען היהודים ורבים מהם ניצלו בזכותם.

אחרי המלחמה חזרו המשפחות לסופיה, והוריה של דולי נישאו. המצב הכלכלי של היהודים היה קשה, אך בשנת 1947 בעקבות הודעת ברית המועצות לאו"ם כי היא בעד הקמת מדינה יהודית עצמאית, הודיעה ממשלת בולגריה כי היא מתירה ליהודים להגר לישראל, והמשפחה החליטה לעלות לארץ.

אחיה של דולי, שהיה פעיל ב"מכבי", עלה ראשון, עם קבוצה של נערים מסופיה. הוא וחבריו שהו זמן-מה בקפריסין ואז נשלחו לישראל. במשך שנתיים עלו לארץ כמעט כל יהודי בולגריה, כחמישים אלף איש.

דולי בילדותה

כשהמשפחה הגיעה לארץ, הם גרו בחיפה עם הדודים. האב והדוד עבדו בנמל, וכשאבא חושי נבחר לראשות העיר, נסעו אליו וביקשו להפסיק לעסוק בעבודת הכפיים, שלא היו מורגלים בה, ולעבוד בעריכת דין ובכלכלה, תחומי התמחותם. אבא חושי הבהיר להם שבניית המדינה הוא בראש סדר העדיפויות ושלח אותם להקים חברת בנייה ולבנות באזור כפר אתא שכונה לבולגרים. כך הפכו השניים לקבלנים שהקימו שכונות. בכל אחת מהן נפתחו מסעדות בולגריות, והתרבות הבולגרית פרחה.

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת מיזם "הגדת העליות" 2019 ביוזמת החברה למתנ"סים בשיתוף תנועת של"מ, המשרד לשוויון חברתי, תכנית הקשר הרב דורי ובית התפוצות.