מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בדמשק שבסוריה בשנת 1943.

היינו חמישה אחים ואני נולדתי לאחר אחי הבכור {הבת השנייה}. גדלתי בדמשק עד גיל 9 וחצי ולמדתי בבית ספר "אליאנס".

בתקופה זו נפטר סבא שלי {אבא של אבא שלי} סבתא שלי {אשתו} מאוד רצתה לעלות לארץ מאחר ושלושה בנים שלה היו כבר בארץ {הם עלו לארץ בתור נערים}. אבי שהוא אחיהם גם השתכנע שצריך לעלות לארץ.

זה היה בשנת 1953, חמש שנים לאחר קום המדינה. המשטר בסוריה אסר על היהודים לעזוב את סוריה כי לא רצה שיעלו לארץ ויהיו במדינת ישראל יהודים רבים, לכן זה היה בלתי אפשרי לעלות לישראל.

למשפחתנו היו אזרחות אחרת בזכות סבא של אבא שלי שעלה מאיראן. מאז המשפחה והדורות הבאים שמרו על אזרחות איראנית. כלומר כל פעם שנולד תינוק במשפחה, האבא הלך לשגרירות האיראנית בדמשק, מודיע על הלידה והתינוק היה מקבל  תעודת לידה מממשלת איראן, וכך לכולנו היתה אזרחות איראנית, ובזכות האזרחות הזאת ממשלת סוריה לא היתה יכולה להתנגד לעזיבתנו את סוריה.

יחד עם זאת העובדה שרצינו לעלות לישראל נשמרה בסודי סודות כדי שהסורים לא יערימו עלינו קשיים ולא יאפשרו לנו לעזוב את סוריה.  גם אני והאחים שלי לא ידענו שאנחנו עוזבים עד שיצאנו את גבולות סוריה.

אומנם הרגשנו שקורה משהו, אך הבנו שאין לשאול את ההורים כי ממילא הם יתחמקו מלתת תשובה… ראינו שאורזים ונפטרים מהתכולה של הבית.

יש לציין שלא ארזו בתוך מזוודות אלא לקחו ציפה גדולה או סדין או בד מאוד עבה ומלאו אותו בחפצים וסגרו אותו מכל הכיוונים כולל קשירה בחבלים וכך יצרו סוג של שק גדול. היו לנו מספר שקים כאלה שבעיקר היה בהם בגדים של המשפחה וגם שמיכות.

בדמשק היו לי עוד סבא וסבתא ודודים מצד אמא שלי. הסבים גרו מאוד קרוב לבית שלנו. הם היו עשירים מאוד וגרו בבית מפואר בן מספר קומות וגינה ענקית שנראית כמו בוסתן {היו בה הרבה עצי פרי}. סבא שלי היה תעשיין, מעשירי הקהילה בדמשק ועזר למשפחות רבות שהיו מעוטות יכולת. אני מאוד אהבתי את סבתא שלי והייתי קשורה אליה מאוד. מאוד אהבתי ללכת לבקר שם.

הגיע היום בו היינו צריכים לעזוב את דמשק. אנחנו הילדים לא הבנו שאנחנו נפרדים מהסבים ומהדודים לתמיד.

אומנם בפרידה אנחנו בכינו קצת וגם הם בכו ואמא שלי נפרדה מההורים שלה ומאז לא ראינו אותם יותר . באותם רגעים לא הבנו שלא נראה יותר את סבא וסבתא.

אני זוכרת את המרכבה שחיכתה לנו {עגלה וסוס} שהיתה אמורה להוביל אותנו לתחנת האוטובוס שיביא אותנו לעיר חאלב. העיר חאלב היא השנייה בגודלה בסוריה זו עיר מסחרית. היתה בה קהילה יהודית מבוססת ועשירה.

שם גרו הוריה של הכלה של הסבים שלי והיינו אמורים להתארח אצלם במשך יומיים. נסענו באוטובוס מדמשק במשך שבע שעות. בדרך ראיתי שדות אינסופיים של חומוס. אני זוכרת את זה כמראה יפה.

הנסיעה היתה מאוד קשה כי האוטובוס היה ישן מאוד. בתקופה זו לא היו מזגנים העשן נכנס דרך החלונות הפתוחים של האוטובוס וזה גרם לי לבחילה לאורך כל הדרך. הדרך היתה הררית והיו פיתולים רבים מאחר וחאלב נמצאת באזור הררי.

הגענו לקרובי המשפחה התארחנו שם במשך יומיים אך אסור היה לצאת מהבית שמא מישהו ילשין לשלטונות. לאחר יומיים הורי שכרו מונית ונסענו לעיר אלכסנדרון שזו עיר בטורקיה שנמצאת בגבול של סוריה. כשעברנו את הגבול עצרו אותנו שוטרים ובקשו לדעת אם יש לנו זהב.

לאמא שלי ולסבתא שלי היו צמידים מזהב ולפני העצירה בתחנת הגבול מסרו אותם לנהג המונית בתקווה שהוא יחזיר את זה לאחר המעבר של הגבול ואומנם הנהג היה ישר והחזיר את צמידי הזהב.

הגענו לעיירה אלכסנדרון שיושבת על חוף הים התיכון. ולראשונה ראיתי ים. זה היה מדהים ומאחר והייתי רגילה לראות נהר חיפשתי כל הזמן את הגדה מהצד השני של הים. אך לא מצאתי ולקח לי זמן להבין שלא ניתן לראות את הצד השני של החוף. מאוד התפעלתי מזה. הורי שכרו בית שבו גרה משפחה מוסלמית. גרנו יחד איתם במשך שלושה שבועות והיו יחסים ידידותיים מאוד. אמא שלי ובעלת הבית החליפו ביניהן מתכונים וגם בישלו ביחד הרבה.

בעיירה הזו הכרנו בפעם הראשונה מה זה חמאם. זה בית מרחץ שכל המשפחה הלכה להתרחץ בו.

בשבוע השלישי אבא שלי נסע לעיר אחרת בטורקייה ששמה איזמיר כדי לסדר את כל המסמכים הקשורים לעלייה שלנו לארץ. לאחר חמישה ימים חזר אלינו והודיע לנו שבתוך יומיים אנחנו עוזבים את טורקיה.

ביום המיועד הגענו לחוף הים. ראינו אונייה באופק וסירת מנוע קטנה לחוף הים. הייתי נרגשת מאוד אך גם חששתי לעלות על הסירה בפעם הראשונה בחיי. הסירה הובילה אותנו לאונייה.

באונייה שטנו עשרים וארבע שעות עד שהגענו לנמל חיפה. ישנו באוניה על ריצפת הסיפון ללא שמיכות.

עברנו לילה קשה חלק מאיתנו הקיאו בגלל הגלים הגבוהים של הים.

אני רוצה להזכיר שהורי קיבלו ידיעות שבארץ יש צנע. כלומר מחסור באוכל והקרובים בארץ המליצו לנו להביא בשר מטורקיה ואפילו אבטיח. במשך כל התקופה שהיינו בטורקיה הורי קנו כמות גדולה של בשר ובישלו אותו ושמו אותו בקופסאות גדולות מאוד בתור בשר שימורים. וגם קנו שני אבטיחים ענקיים.

כשהגענו לארץ התברר שהבשר התקלקל וזו היתה אכזבה גדולה. בנמל חיפה באו לקבל את פנינו אחות ואח של אמא שלי ואח של אבא שלי. התרגשנו מאוד מאוד עד דמעות. וחיכינו זמן לא מועט עד שירדנו מהאונייה וחיבקנו ונישקנו אותם עם דמעות בעיניים.

בנמל חיפה עברנו תהליך של קבלה למדינה שזה כלל שינוי השם שלנו מערבית לעברית. מסרנו פרטים מזהים וקיבלנו בסוף תעודת עולה{לא תעודת זהות ת, עודה של עולה חדש}

משם לקחו אותנו למקום שנקרא שער עלייה במקום הזה ריכזו עולים חדשים ממדינות שונות עד שסידרו לנו מקום קבוע.

בשער העליה היינו שלושה שבועות היה לא נעים שם. ישנו בביתנים ארוכים של עשרות אנשים על הריצפה והגישו לנו שלוש ארוחות, אוכל שלא היינו רגילים לאכול זה ממש לא היה טעים אפילו מגעיל.

אחרי שלושה שבועות הגיעה המשאית בה נסענו עם כל המטלטלים שלנו לעיר "מגדל אשקלון" שהיום נקראת רק "אשקלון" זו הייתה עיר ערבית שנכבשה על ידי צה"ל במלחמת העצמאות והתחילו לבנות בה שיכונים לעולים חדשים. בתקופה זו עולים חדשים הועברו למעברה. בזכותו של דוד שלי אח של אבי שהיה מזכיר מפלגת מפאי באשקלון, קיבלנו דירת שיכון. הדירה כללה חדר אחד  גדול בו ישנה משפחתנו בת 7 הנפשות. קיבלנו גם מיטות מהסוכנות. קרובי משפחה התארחו אצלנו לעיתים קרובות ואף ישנו אתנו באותו חדר. מהר מאוד אבא שלי ואמא שלי מצאו עבודה והצליחו לפרנס אותנו, הכירו שכנים חדשים בסביבה והחליפו מתכונים ביניהם וחוויות מהמנהגים השונים ומהתרבות ממנה באו. {מהר מאוד התחלנו להכיר את השפה העברית}

אחרי שלוש שנים משפחתנו עברה לדירה מרווחת הרבה יותר וגם באזור טוב יותר באשקלון אנחנו השתלבנו בבתי הספר.

כיום אני נשואה לראובן ויש לי ארבעה ילדים וארבע עשרה נכדים כולם מסודרים היטב ומוצלחים מאוד.