מאגר סיפורי מורשת

חלק א': בית ההורים

נולדתי בארגנטינה בעיר באהיה בלנקה (Bahia Blanca) בשם Jorge Markman בתאריך 11 לינואר 1942. הוריי רצו לקרוא לי יעקב על שם סבי מצד אמי, אבל חוקי המדינה בזמן ההוא לא אפשרו זאת. למרות זאת בבית קראו לי יענקל'ה. אני הצעיר משלושה אחים: איסר משה (Hilario Moises), גדול ממני בתשע שנים, אליקים (Leonardo) שכינויו היה יוקה, שנפטר לפני ארבע שנים והיה בוגר ממני בשבע שנים. לארץ עלינו כל בני המשפחה בנפרד מסיבות שונות והתאחדנו בקיבוץ בחן לאחר עשר שנים שבהן נפגשנו כל המשפחה יום אחד בלבד. החלטנו אז כולנו לעברת את שם משפחתנו לבר-עם כהתחלה חדשה של משפחתנו במדינתנו החדשה.

אבא, אמא והאחים שלי: יוקה בצד ימין, איסר בשמאל ואני באמצע בגיל 16. התמונה הזאת צולמה ביום היחידי במשך 10 שנים בו המשפחה נפגשה ביחד

בשנים הראשונות גדלנו בבית משותף עם כניסה ראשית אחת אל חצר גדולה שמסביבה היו חדרים שחולקו בין שתי משפחות. לנו היו ארבעה חדרים, שלושה היו מחוברים בדלתות פנימיות (שני חדרי שינה וסלון). המטבח היה ממול, בצד השני של החצר. השירותים היו במקום נפרד ומשותפים לשתי המשפחות ולא כללו אפשרויות רחצה. היינו מתרחצים במטבח בתוך גיגית (פיילה) גדולה עם מים שהיינו מחממים בתנור הבישול. אמי בישלה בתנור מתודלק בעצים בוערים, גם בקיץ החם ולמרות הקשיים, המאכלים זכורים לי בטעמם הנפלא. הכביסה נעשתה ביד בכיור גדול שהיה ליד השירותים בעזרת טבלת עץ מיוחדת לכך. לפעמים, כאשר היה צורך לכבס סדינים, אמי הייתה נעזרת באישה אחרת, אבל את הכביסה השוטפת הייתה מכבסת בכוחות עצמה. חגיגה גדולה הייתה כאשר אחי קנה מכונת כביסה מהראשונות שיצאו לשוק.

באותה תקופה, ללא טלוויזיה, מחשבים וטלפונים ניידים, היינו משחקים ברחובות לאחר בית הספר. השכונות היו מעורבות וגרו ביחד יהודים ולא יהודים. למרות שהייתה קצת אנטישמיות, הנושא לא הטריד אותנו כילדים. בשעות אחר הצהרים, לאחר בית הספר הממלכתי הייתי הולך לבית ספר היהודי בו למדנו עברית, יידיש ותנ"ך. בית כנסת מיוחד לא היה בעיר. האוכלוסייה היהודית הייתה מסורתית, לא דתית. הקהילה הייתה מסדרת שתי אולמות של ארגונים יהודים לקראת התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים, לאשכנזים ולספרדים בנפרד, עקב הבדלי נוסחי התפילה. מלבד חגי תשרי, פסח היה החג המיוחד והיפה שחגגנו. כל התהליכים של הכשרת הכלים, הוצאת הצלחות והכוסות המיוחדות שנשמרו בארגז והכנת שולחן הסדר, עם כריות השינה שבהן היינו מרפדים את כסאות ההורים, שירגישו את הייחודיות של הערב, זכורים לי בגעגועים.

בבר המצווה שלי, על הקיר תמונות של הסבים מצד אמי

אמי, פלורה (Flora), ילידת רוסיה שהגיעה לארגנטינה בגיל שלושה חודשים, הייתה עקרת בית ואבי, זלמן (Zelman), יליד פולין היה. אבי בהתחלה עבד כמחלק לחם לבתים בעגלה עם סוסה ואחר כך היה כרטיסן באוטובוס בתחבורה הציבורית. היינו משפחה עם אמצעים דלים, אבל ההורים הדגישו את החינוך שלנו, הילדים. תמיד הדגישו לנו את היושר ואת הכבוד לזולת, ללא הבדל דת ומין. הקניות היו מדויקות, ללא עודפים אבל איכותיים. אמי הייתה אמרה: "אנחנו יותר מדי עניים כדי לקנות בזול", והייתה קונה רק חמישה פירות (אחד לכל אחד מאיתנו), אבל כל פרי באיכות מעולה.

המטבח לא היה כשר, אבל חזיר לא נכנס לבית. אבי שמר יחסית על המסורת, אבל השקפת עולמו הייתה מבוססת גם על ערכים אוניברסלים והמציאות בעולם, לכן לא האמין שאלוהים דורש לזרוק אוכל כדי לשמור על הכשרות, זה נגד את הגיונו. הוריי היו ציונים והבית היה פתוח לשליחים ומדריכים שפעלו בתנועות הנוער. זה הביא אותנו מגיל צעיר להצטרף למכבי בספורט ואחר כך לתנועת נוער חלוצית. שם התפתח הרצון להיות חלק מהמהפכה הציונית, לבנות מדינה לעמנו וגם מהפכה אישית בהפיכה לחקלאי המפתח ומחזיק בקרקעות כבסיס כלכלי, ויחד עם זה לבנות עולם טוב וצודק יותר בבנייה של חברה קיבוצית.

בגיל 16 הפכתי למדריך של קבוצות צעירים ובגיל 18 נשלחתי על ידי התנועה לשנת לימודים בישראל במכון למדריכי חו"ל. שנה זאת השפיעה בצורה מכרעת על עתידי. חזרתי להדריך בארגנטינה ואחר כך בצ'ילה ומשם עליתי לארץ, ישירות לקיבוץ בחן בשנת 1964. בזמן הדרכתי בארגנטינה התפתח גל אנטישמי והוקמו תנועות אנטישמיות שהתבטאו בהתקפות על יהודים ועל מוסדות יהודים. אבל התקופה הייתה אחרת. הנוער היהודי לא היה מוכן להוריד ראש ויצא להתקפות נגד עם גאווה יהודית. מול תופעות אנטישמיות, אנו הנוער הגבנו גם במכות וגם בפעולות נגד אותם הארגונים האנטישמים. לא תמיד היה ידוע רשמית מי פעל נגדם, אבל הייתה דאגה שהם ידעו בוודאות שזאת תגובה יהודית. קיום מדינת ישראל נתן לנו את הביטחון להתגונן. אנחנו למדנו הגנה עצמית ובחגי תשרי הגנו על בתי כנסת ואפשרנו לקהילה לחגוג בשקט. כמות הנוער היהודי שהסתובב ליד בתי הכנסת עם נחישות להגן, מנע ניסיון אנטישמי לבצוע התקפות. משפט אייכמן בישראל הביא לחששות של התפתחות מגמה אנטישמית מוגברת, והנוער היהודי התארגנו להגנה כולל קבוצות מחץ עם נשק חם.

רצינו לחבר גורלנו למדינת ישראל שלנו ולבנות חברה שתהיה אור לגויים. לכן באנו, לכן חיינו בהתחלה בתנאים הרבה יותר נחותים מאלה שהיינו רגילים אליהם בגולה, ללא תלונות והתמרמרות. לא בכל הצלחנו והיו גם אכזבות. משאירים חלק לדורות ההמשך. ניסינו להעביר לבנים ולנכדים את התכנים המוסריים והאוניברסליים שיש ביהדות, לא תמיד במילים והרבה בהתנהגותנו. בחלק הצלחנו יותר, בחלק הצלחנו פחות.

יום העלייה לארץ של אחי איסר (על האונייה בבואנוס איירס)

חלק ב: זיכרונות ילדות

בשכונה שבה גרנו הייתה אוכלוסייה מעורבת בין יהודים ללא יהודים שהביאה ליצירת חברויות בין כל הילדים ללא הבדל. בשעות הפנאי היינו משחקים הרבה ברחוב. היה לנו משחק כדורגל מיוחד שקראנו לו "שער נגד שער": שער אחד היה בין שני עצים שבמדרכה והשער הנגדי היה במדרכה ממול. היינו בועטים משער לשער ומנסים להבקיע. היות שלא היה לנו כסף לכדור, הכדור היה עשוי מסמרטוטים בתוך גרב ניילון ישנה של אחת מאמהותינו. לפעמים היינו עושים תחרות ודמי השתתפות בה היו כמה חוברות קומיקס ישנות. המנצח היה לוקח את כל החוברות. היינו גם עושים מלחמות רכובים על מקלות מטאטאים ישנים עם חרבות עשויות מחתיכות עץ. בכלל לא היינו קונים צעצועים וכל דבר היה יכול לשמש לנו.

לבית הספר היסודי היינו הולכים עם תלבושת אחידה שהייתה מין חלוק לבן לבוש מעל הבגדים (כמו רופאים בבית חולים) וזה נתן אחידות ושוויון בין התלמידים מבלי להבדיל בין עשיר לעני. שמו של בית הספר היה General San Martin, מגיבורי העצמאות של ארגנטינה. היה הרבה כבוד כלפי המורים (למעשה מורות). לא זכור לי על משמעת חזקה, נדמה לי שלא היה צורך. לא היינו עושים טיולים או מסיבות חוץ מהטקסים הקשורים לחגי המדינה. זכורה לי מורה מיוחדת בכיתה ו' שהייתה יוצאת דופן בפעילותה עם התלמידים. היא הייתה מארגנת דיונים בכיתה על נושאים שונים עם תלמידים בתפקידי סנגור וקטגור והשתתפות הכיתה בדיונים ובמסקנות. היא ארגנה איתנו תיאטרון בובות והיינו מבלים שעות רבות מחוץ לימודים בעשיית הבובות לפי ההצגה המתוכננת והשיא היה הופעה מול בית הספר וההורים.

תלמידים בביה"ס היהודי (אני יושב על הרצפה שלישי משמאל)

כשעברתי לבית הספר התיכון המצב השתנה. נכנסתי לתנועת נוער "למרחב", תנועה בלתי מפלגתית ציונית וחלוצית ורוב הזמן הפנוי הייתי קשור בפעילות בה, בהתחלה כחניך ואחר כך כמדריך. גם החברים התחלפו ועכשיו היו אלה השותפים לאידיאולוגיה ולמטרות. בתיכון למדתי בבית ספר מקצועי במגמת בנין שבסופו הייתי אמור לקבל תואר המקביל בישראל להנדסאי. שעות הלימוד היו ארוכות ואמי הייתה מכינה לי לארוחת בוקר איזו אומצת בקר עסיסית עם ביצת עין כדי להחזיק מעמד לארוחת צהריים מאוחרת. בבית ספר זה היו לומדים רק בנים כי בנות לא נמשכו ללימודים מקצועיים שהיו כרוכים גם בעבודה מעשית, חוץ מהלימודים העיוניים. לדוגמה, אלה שלמדנו בנין היינו בונים בפועל את הכיתות של בית הספר, כשהרעיון היה שעלינו להיות מסוגלים, בעתיד, ללמד את הפועלים את הצורה הנכונה לביצוע העבודה. כאשר היה חסר לי שנה לסיום הלימודים, קיבלתי הצעה מהתנועה לנסוע לשנת לימודים בישראל למכון למדריכי חו"ל, כמו שהסברתי קודם. באותו זמן עבדתי כשרטט אצל אדריכל לא יהודי. התלבטתי האם להפסיק את הלימודים לשנה, אך דווקא הוא, הלא יהודי, שכנע אותי לעזוב את הכול ולנסוע. כך עשיתי וחיי השתנו לחלוטין.

הקבוצה שלי בתנועת הנוער הציונית הבלתי מפלגתית "למרחב"

הפעולה השבועית המרכזית בתנועת הנוער הייתה ה"עונג שבת" בשבת אחר הצהרים, בה היינו נפגשים בסניף המקומי, קודם במסגרת הקבוצתית ואחר כך כל הגילאים ביחד למשחקים, סיפורים על ישראל וכו'. בחופשת הקיץ היינו יוצאים למחנות לשבועיים ימים, לפי הגילאים, במקומות יפים בארגנטינה. אחי יוקה אהב לכתוב וכתב הצגת תיאטרון בסגנון מודרני פיגורטיבי, "אריות המדבר", בה הוצגה תקומת עם ישראל והמדינה כאילו סיפור על אריות. ההצלחה הייתה גדולה, קודם כל בפני קהל יהודי בארגנטינה ואחר כך גם בצ'ילה.

חלק ג': זיכרונות משנות העשרים

כחברים בתנועת הנוער התנגדנו לחברה הקפיטליסטית בה חיינו והיינו די נוקשים. בגאווה לא היינו מוכנים לענוב עניבה בלבוש, פריט שהיה כמעט הכרחי לכל אירוע חברתי. זה כלל גם את התנגדותנו לריקודים סלוניים ולמוסיקה של אולמי הריקודים. בבית לא היה לנו פטפון ומחוץ לרדיו לא היו בנמצא עדיין המכשירים הקיימים כיום. בסניף של התנועה היה לנו פטפון לא חשמלי, שהיינו צריכים למתוח את הקפיץ כדי לשמוע מוסיקה. היינו שומעים ושרים שירים ישראלים (שושנה דאמרי, יפה ירקוני, אסתר רייכשטט (היום עופרים), להקות צבאיות) והרבה מוסיקה פולקלורית ארגנטינאית ולטינו-אמריקאית. בשנות העשרים שלנו התמתנו קצת והיינו נמשכים לביטלס, אלוויס פרסליי, להקה כמו The Platers והארי בלפונטה. היינו רוקדים ריקודים ישראלים למרות שבסלונים שלט ה"רוק" וה"טוויסט". אני הייתי רקדן טוב והשתתפתי בלהקות של ריקודי עם ישראלים. מאוחר יותר התחברתי לריקודים סלוניים ובעיקר ל"טנגו" הארגנטינאי היפהפה שאני אוהב לרקוד אותו עד היום.

חלק ד': אהבה ומשפחה

הקהילה היהודית שהיגרה מאירופה לארגנטינה השאירה את העיירה והמנטאליות שלה שם, ולמרות ששמרה על המסורת היהודית השתלבה בעולם המודרני יותר ומוסד השידוכים נעלם מחיינו. הצעירים היו נפגשים במסיבות, אירועים וכו', והיו מתאהבים כמו שקורה כיום. בדרך כלל היו נוצרים הזוגות בתוך הקהילה היהודית והיו מעט נשואי תערובת. בשום פנים ואופן לא היה מקובל לגור ביחד לפני הנשואים. הזוגות היו מבלים ביחד לבד ללא ליווי של בן משפחה. הרושם שלי היא שהיינו יותר רומנטיים. היינו כותבים שירי אהבה והיינו נותנים פרחים לבחירת ליבנו. אצל חברי בתנועת הנוער, הרבה פעמים היו מתחתנים לפני העלייה לארץ, כדי לשתף באירוע את ההורים והמשפחה שנשארו בארגנטינה.

היחסים עם ההורים היו פחות קרובים מהיום. קבלנו הרבה אהבה ותמיכה אבל לא היינו מתייעצים איתם בשגרה. היה מרחק והרבה כבוד כלפי ההורים. בדרך כלל הם לא היו משחקים איתנו. תמיד היינו רואים אותם כזקנים למרות שלא היו כאלה לפי הגיל. ככל ההורים היהודים הם מאד דאגו שנרכוש השכלה והלימודים היו מהדברים החשובים ביותר עבורם, כדי לתת לנו מה שהם לא יכלו לקבל.

אני התחתנתי בארץ, יש לי שני בנים וחמישה נכדים (ארבעה בנים ובת). עליתי לקיבוץ בחן, על הגבול עם ירדן דאז, בשנת 1964, לאחר הפלגה של שלושים יום מצ'ילה לאיטליה ועוד שלושה ימים עד חיפה. בקיבוץ עסקתי בחקלאות כפי שהתכוונתי לעשות רעיונית. גידלתי כותנה, עגבניות לתעשייה, תבלינים וצמחי בית. למדתי בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית ונעשיתי אגרונום. לאחר הלימודים נתבקשתי להצטרף, לפי הצורך, לצוות מומחים של משרד החקלאות במסגרת הסיוע הבינלאומי של מדינת ישראל למדינות מתפתחות. במסגרת זאת הייתי מרצה בספרדית (שפת אמי) בארץ ובקורסים בחו"ל בפני אגרונומים מאמריקה הלטינית.

במלחמת ששת הימים הופגזנו על ידי הירדנים ובילינו את המלחמה בעמדות ותעלות הקשר כשילדינו היו במקלטים. מהצבא הודיעו לנו שעלינו להחזיק מעמד שלושה ימים לפני שנקבל סיוע. לעמידתנו הייתה חשיבות רבה כי הקיבוץ ממוקם במה שהייתה הרצועה הצרה ביותר של המדינה, 15 ק"מ בין הגבול לים בנתניה. לשמחתנו לא היו אבדות בנפש בין חברי הקיבוץ.

בשנת 1980 יצאתי עם משפחתי לשנתיים שליחות לקוסטה ריקה בצוות הקמה של מערך ההדרכה החקלאית של המדינה המקומית. עבודה זאת תרמה לא רק לי אלא גם לילדים שקיבלו מבט רחב יותר על העולם ועל בני אדם. אני מציין זאת כי באותה תקופה לא היינו נוסעים לחו"ל כתיירים והילדים לא הכירו מקומות ואנשים מחוץ למדינה שלנו.

בשנת 1991 עזבתי את הקיבוץ לתל אביב והתחלתי לעבוד כאגרונום וכמנהל שווק אזורי בחברה שמטפחת, מייצרת ומשווקת זרעי ירקות בעולם. תפקיד זה הביא אותי לכמעט כל מדינות אמריקה הלטינית: ספרד, פורטוגל, איטליה, יוון, סין וסרביה שהרחיבו מאד את המבט המקצועי והאנושי שלי והמשכתי בתחום הזה עד יציאתי לפנסיה בסוף 2016.

כיום אני ממשיך לעבוד חלקית מהבית בחברת הזרעים ונהנה מהחופש בחברת רעייתי, בני ונכדי, המשפחה המורחבת, חברים ופעילויות שונות.

הזוית האישית

יעקב והראל: התכנית התחילה מעניינת מאוד ומלאת חוויות. לצערנו היא נקטעה באמצע עקב וירוס הקורונה ולא זכינו להשלימה.