מאגר סיפורי מורשת

האנייה שהביאה אותנו לארץ נקראה "ארצה", וזו הייתה הפלגתה האחרונה , כי הייתה ישנה מאד. ההפלגה ארכה כשבוע .זה היה קיץ 1957. הגענו לארץ ישראל ! התרגשתי מאד, הרגשתי כל כך נפלא, אנחנו לא נחותים !!! אני יהודייה גאה.

לאחר שהייה קצרה אצל קרובים בחיפה, הועברנו למושב בדרום בשם ניר ישראל. קיבלנו בית, משק עם פרות ,תרנגולות ושטח אדמה לגידול ירקות. מגיל 8 עד גיל 10 גדלתי במושב, שפע של פירות וירקות, שעד אז לא הכרתי.

המון ילדים עולים חדשים מכל מיני ארצות: פולין, רומניה, תורכיה, מרוקו, תימן ועיראק .בליל של שפות, אך אנו הילדים תוך תקופה קצרה מאד דיברנו עברית שוטפת, והתביישנו לדבר בשפת ילדותנו, רצינו להיות צברים. רק מי שעבר חוויה כזו (ואלה רוב העולים), יכול להבין את האהבה והשייכות שאני מרגישה בארץ. צבר לא יבין זאת, כי הוא נולד בארץ.

לאחר שנתיים במושב, עברה משפחתי לישוב עירוני, קריית חיים. מאז משפחתי מתגוררת שם.

לאחר שסיימתי תיכון קריית חיים, בשנת 1967 (10 שנים לאחר שעליתי לארץ), התגייסתי לצה"ל. זה היה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. גאה מאד, ביקשתי לשרת את המדינה שלי, והגעתי לגולני.

לאחר השחרור התחתנתי עם בן זוגי שוחטוביץ ברוך , ונולדו לנו 3 ילדים מקסימים: תומר, קרן ורון. עברנו לגור בפתח תקוה.

לתומר בני נולדו שני ילדים, אדם ומאיה.

פה בארץ חמדת אבות / מילים: ישראל דושמן לחן: חנינא קרצבסקי

"פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות

פה נחיה ופה ניצור,

חיי זוהר חיי דרור."

הזוית האישית

בזכות אדם, הנכד האהוב שלי, ובזכות הפרויקט "קשר רב דורי" כתבתי את הסיפור שלי.

לאדם נכדי אני אומרת: כשתגדל, תיסע , טייל בכל העולם, אבל תחזור הביתה לארץ ישראל, כי יהודים יכולים להיות חופשיים, גאים ושייכים רק בישראל.