מאגר סיפורי מורשת

אני עליתי לארץ שנה לפני מלחמת יום הכיפורים בשנת 1972. כשפרצה המלחמה, גויסתי כפיזיוטרפיסטית לבית קיי בנהריה – מרכז הבראה לנכי צה"ל. יחד עם זה התחלתי לחפש עבודה בסביבה ועבדתי במרכז הגריאטרי שהיה אז בחסות הגו'ינט מפרדס חנה, עם אנשים מבוגרים והתחלתי התמחות בבעיות שנגרמות משיתוקים שונים במיוחד אחרי תאונות דרכים. הרופאים המקומיים אמרו לי שיש קופות חולים אבל המושבה בזיכרון יעקב קטנה והקופות לא פתחו עדיין קליניקה לפיזיוטרפיה והמליצו לי שכדאי שאתחיל לעבוד באופן פרטי. וכך היה. המקום הראשון לפיזיוטרפיה בזיכרון היה בדיוק אחרי המלחמה ועבדתי עם כל אוכלוסיית זיכרון ועם שלושת האחראים על הקופות. זו הייתה קליניקה פרטית שהקופות היו שולחים אליי.

אני נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהייתה עזיבה מאוד מסיבית של יהודים שברחו מאירופה. אלינו לארגנטינה הגיעו איטלקים, צרפתים שהגיעו באניות שלקחו את האנשים שברחו מהמחנות לכיוון הלא נודע והאנייה עצרה בדרום אמריקה. היו גם בני מזל שאחרי ארגנטינה, הורידו אותם בנמלים של ארה"ב ולא בארץ.

אבא שלי נולד בגרמניה ואמא שלי מהעיר ורשה שבפולין ואני נולדתי בארגנטינה. הוריי ברחו מהיטלר ועלו על אותה אנייה והכירו שם. האניות היו פריבילגיות של אנשים שיכלו לשלם על אניות כאלה, פרטיות , שעצרו בנמלים שונים באירופה ואספו את המשלמים. הסבא שלי היה הרב הראשי של פרנקפורט ואבא שלי , אחרי שידע כל מה שקורה שם, עזב את הדת ונעשה מסורתי מאוד. הוא סרב לקבל הפיצויים מגרמניה ואמר שדם המשפחה לא משלמים בכסף. הוא אמר דבר חשוב שככה התחנכנו, אני ואחותי הצעירה ממני בשבע שנים, שהדת והקיצוניים יהרסו את העולם. וזה קורה גם היום, דבר שנאמר לפני 70 שנה.

הוריי מאוד ציונים. הקהילה היהודית בבואנוס איירס הייתה חמה, עזרו מאוד אחד לשני, אנשים אינטלקטואלים שתפסו מקומות ברפואה, כלכלה ומסחר, גרו בשכונות יפות קרובות אחת לשנייה. קבלו את כל העליות של המלחמה יפה, העם הארגנטינאי והיהודים קבלו אותם בחום. ראו שהם תורמים לתרבות. זו ארץ מאוד עשירה, במינרלים, אדמות ונופים. יהדות ארגנטינה תרמה כל החיים לארץ ישראל וחינכו את הילדים והנוער לתנועות נוער וההורים שלחו את ילדיהם לבי"ס דו לשוני, שם לימדו יידיש, עברית וספרדית.

ההורים שלי באו לארגנטינה עם קצת ממון כדי להקים את עצמם והייתה לנו שם משפחה מלפני המלחמות מפולין. אותנו קיבל הדוד הגדול, מבוגר. אמא שלי הייתה הקטנה בין חמשת הילדים. כשאני הגעתי לזיכרון ההורים שלי גם באו, עם אחותי הצעירה. אחותי התחתנה פה וההורים גרו איתי. היה לי מגרש עם יחידה לחוד עבורם. הייתי ציונית וההורים חינכו אותי לכך הוריי תרמו לכך. הייתי פעילה בנוער, באוניברסיטה.

השומר הצעיר הייתה הקבוצה הכי גדולה והיה הנוער העובד והייתה עוד קבוצת אנשים עם כיפות, דתיים. שרנו שירים בלי לדעת את הפירוש. בבוקר היינו בכתות בבי"ס ואחרי הצהריים הייתה פעילות של הקהילה היהודית. הקימו בתי כנסת מפוארים. היינו הולכים בחגים או בחתונות, היינו קונסרבטיביים לגמרי ולא דתיים.

ההורים לא נתנו לי לעזוב בלי להתחתן, אז התחתנתי ובאתי. רציתי מאוד לבוא לארץ. לא רציתי להמשיך אחרי התואר שם, וידעתי שאני רוצה להיות פיזיוטרפיסטית בארץ. השלמת התואר שלי הייתה בארץ. אני מס 17 בארגון הפיזיוטרפיסטים, כל ה -16 לפני כבר מתו. הם למדו בחו"ל באנגלית, ארה"ב, אוסטרליה. כיום יש בערך 2000 פיזיטרפיסטיים בארץ. הקליטה שלי היתה מצוינת. לא בקשנו דבר ולא ידענו שמגיע לנו משהו. אני נקלטתי בזיכרון, קיבלו אותי מאוד יפה.

המושבה הייתה קטנה, אנשים הכירו אחד את השני. בארבע בבוקר שמעתי את החקלאים עם הטרקטורים יוצאים לעבודה. היה בית קפה אחד שנשים לא ישבו שם, רק פורום של החקלאים שהיו נפגשים (כיום זה המדרחוב) לעשות סידורים בקשר לחקלאות. נשים לא ישבו שם, אם אישה הייתה יושבת זאת אומרת שהיא לא הגונה. ואני מאוד התגעגעתי לשבת עם חברות ולשתות ולפטפט.

התגעגעתי לקונצרטים לתיאטרון טוב שהיה לי בבואנוס איירס, לבית קולנוע, כי לא היה בזיכרון. לנסוע לתל אביב זה היה מורכב ולא היה זמן, ולמחרת היום צריך לעבוד. אהבתי את הנופים של זיכרון, האנשים, החקלאים.

המלחמות בארץ עברו בדאגה רבה, ראיתי שמות של אנשים שנפטרו. גרתי ליד הבית קברות וזה היה קשה.

הזוית האישית

סוזי פרסברג: לא הייתי עושה דבר אחרת ואי שמחה שעליתי לארץ, אני מאוד אוהבת את הארץ.

סוזי השתתפה בתיעוד הסיפור שלה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, מיזם "שבעים סיפורים" לכבוד שנתה השבעים של מדינת ישראל.