מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיליה שופמן. נולדתי בעיר אודיסה, שבאוקראינה בתאריך 24.8.1934

כשהייתי בת 6 התחילה מלחמת העולם השנייה, גרתי עם האחות הגדולה שלי, עם אבי ואמי ועם סבא וסבתא. אימא שלי הייתה רופאת ילדים ואבא שלי היה מנתח.

כל היהודים בעיר שלנו רצו לברוח כי הגרמנים רצו להרוג את כל היהודים ואבא שלי בא לעזור לנו כדי לברוח, לטג'יקיסטן. בטג'יקיסטן גרנו בכפר קטן עם הרבה תרנגולים. אחד מהתרנגולים היה שייך לי והלך אחרי לכל מקום. כשהיינו צריכים לתפוס את התרנגולים כדי שאנו נוכל לאכול, אף אחד לא הצליח לתפוס אותו. בסוף נראה לי ששחטו אותו. (אף אחד לא אמר לי כלום!) הפעולה הזאת נכנסה לי ללב ולא יוצאת.

זה היה הסיפור הכי מרגש מאירוע שקרה בילדותי.

אני רציתי מאוד לברוח מרוסיה אבל לא ידעתי כלום על ישראל. היה לי קרוב שהיו לו שני מקצועות. הוא היה מהנדס אניות וגמר גם פקולטה לאמנויות. הוא היה צלם מוכשר מאוד. פעם הוא בא אלינו וסיפר ששלחו מישהו לחו"ל לעבוד במקצוע שלו ואותו לא שלחו למרות שהוא היה הכי מתאים. לא שלחו אותו  כי הוא יהודי. ככה הוא הבין למרות שלא אמרו לו במפורש. הוא החליט שאם זה יקרה שוב, הוא רוצה לצאת מברית המועצות בכלל. הוא אמר לי ולבעלי ללכת אתו. הוא הכיר לנו מישהו שכבר סורב עלייה. זאת הייתה משפחה טובה שכבר כמה שנים לא יכלו לעבוד במקצוע שלהם אלא במשהו מאוד פשוט. הם נתנו לנו לטעום מרק עם קוביות עוף ולשמוע מוסיקה מישראל. זה היה מאוד מרגש כי בפעם הראשונה הבנו שבישראל יש גם מוסיקה ושזה משהו אמיתי.

באותו רגע החלטנו לעלות לישראל.  בעלי לא כל כך רצה ואני אמרתי לו שאם הוא לא רוצה אני הולכת לבד עם הבן. אחרי שבועיים קיבלנו מהארץ הזמנה וכמובן שבעלי בא איתנו. איתנו עלה לארץ הכלב שלי שאהבתי מאוד. כשבאנו שאלו איפה אנחנו רוצים לגור ולעבוד. זה היה כמו חלום. לימדו אותנו עברית, היינו במרכז קליטה ושם קיבלנו את כל הסיוע והתמיכה בהתחלה.

סבא וסבתא עם הנכדים

הבן ביום נישואיו

הזוית האישית

אמיליה: הרגשתי טוב מאוד במהלך התוכנית ונהנתי מאוד.