מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה של למסקי מפולין

תמונה שלנו בביקור בבית התפוצות
תמונה של שמעון בצעירותו
סיפור החיים של שמעון למסקי

שמי שמעון – אברהם נולדתי בפולין בשנת 1927. עליתי לארץ כשהייתי בן חמש, בשנת 1932. הגענו לקצה העיר תל אביב, גרנו באיזה חדר ארבעתנו: אבא, אימא שלי אני ואחותי. גרנו בצפיפות, אך היינו מאושרים על זה שהגענו לארץ. בדיוק באותה תקופה, התחילו לדבר על מלחמת העולם השנייה.

בדיוק עברנו אז לירושלים בגלל מחסור בעבודה בתל אביב.. בירושלים, אימא הביאה אותי לבית ספר תחכימוני שהיה נחשב אז לבית ספר מעולה. תוך זמן קצר התאקלמתי בבית הספר והייתי תלמיד מהמניין. בירושלים הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר, שהפך לפרק חדש בחיי. הטיולים, המחנות, לימוד שירים עבריים חדשים, כל זה קסם לי מאוד והפך לחלק מחיי.

בגיל 13 למדתי בבית ספר עממי, והורי רצו שאלך ללמוד בתיכון בית דגן בירושלים, אבל אני חשבתי אחרת. החלטתי, שאני הולך לקיבוץ, לחברת נוער, לעסוק בחקלאות. הוריי לא הסכימו ולא היו מוכנים לתת לי אישור. ואז ברחתי מהבית והתחלתי להסתובב בארץ. 4 חודשים עברו עד שהם הסכימו לתת לי אישור להגיע לקיבוץ. נסעתי למזרע, שהיה קיבוצי החדש. כאן התחיל פרק חדש בחיי.

 שמעון – אברהם בצעירותו

whatsapp-image-2017-03-19-at-14-18-01-2

 החיים בקיבוץ מזרע

החיים בקיבוץ הייתה תקופה של אושר בחיי. עסקתי בכל עבודה חקלאית שאפשר. כך עברו שנתיים – שלוש. בתקופה זו מלחמת העולם השנייה כבר השתוללה. ואני בתור ילד בן חמש עשרה, החלטתי להתגייס לצבא הבריטי. הגעתי למשרד הבריטי עם מכנסיים קצרים וסנדלים, שלח אותי הקצין הבריטי להביא את אימא שלי ואז שוב התחיל פרק חדש של הסתובבות בארץ. כבר אז קראו לי "שמעון כל הארץ" מכיוון שבכל מקום ופינה שבנו איזה קיבוץ או ישוב חדש הייתי בא לעזור.

מחבר, שמעתי שאפשר להתגייס לפלמ"ח. הצלחתי להתקבל בקבוצה בנמל חיפה שעסקה בשמירה על היהודים שהיו במיעוט לעומת אלפי הערבים שהיו בנמל. בערב, היינו אחראים על האוטובוס שהיה לוקח את הפועלים בחיפה. ואנחנו, קבוצה קטנה גרנו במלון וייס בחיפה.

בינתיים, הקיבוץ שהייתי שייך אליו, קיבוץ סהר, היו צריכים לתת קבוצה שתתגייס לחיל הים. אני הייתי אחראי על הקבוצה הזאת. וכקבוצה עסקנו בכל מיני פעולות שונות. הקבוצה הזו הייתה: הפל-ים. שנתיים נמשכו החיים בצבא ולמרות שלחצו עליי החלטתי לחזור לקיבוץ. בקיבוץ הכרתי את שרה, שהפכה לחברתי ואשתי לעתיד. בקיבוץ היינו כשנה משום שרעייתי רצתה לחיות בעיר. גרנו עם ההורים בחיפה עד שהחלטנו שאנחנו רוצים לחזור לקיבוץ. עברנו לקיבוץ הראל, שבו היו חבריי וגם אחותי וגיסי. ושוב זה היה פרק חדש בחיי.

המעבר לקדרון

בהראל היינו כחמש שנים, עד שהקיבוץ התפרק רעיונית. ואז התחלנו לחפש חיים חדשים. וכך הגענו לקדרון. אז אני התקבלתי כגנן הראשי של קדרון וגם היחידי. בקדרון לא היה הרבה מה לעשות, ואני הפכתי למפקח בקרן הקיימת לישראל כמפקח אזורי. הייתי אחראי על מטעי החרובים בכל הארץ. המגמה הייתה להרכיב על החרוב הישראלי זן קפריסאי. בקרן הקיימת עבדתי כ-11 שנה ואז, התקבלתי במושב קדרון כחבר מקצועי מן המניין. באותו זמן פיתחתי גם את עניין הגננות בקנה מידה גדול. בקדרון ביססתי את עניין הגנים הציבוריים, ובאותו זמן עשיתי גם גנים פרטיים בקדרון ובכל הסביבה.

נולדה לנו ילדה. כרמית. ולה התווספה גם ענבל והמשפחה צמחה. בינתיים נולד בן שלישי. בזמן שכרמית הלכה לצבא. מוטי שמו. השמחה עם הבן החדש הייתה גדולה והיינו מאוד מאושרים. ומאותה תקופה התחילו החיים במסלול רגיל של משפחה מסודרת. כרמית התחתנה, ענבל גמרה ללמוד, ומוטי גדל. והחיים זרמו כרגיל.

כמו בכל משפחה נולדו נכדים ונינים והחיים הולכים במסלולם כשכל המשפחה גרה בקדרון ובסביבתה החיים בעיקר מתרכזים סביב קדרון וסביב ביתה של כרמית ויהודה שהם המרכז לכל חיינו. בקדרון כל הילדים במשפחה הולכים לבית הספר ומשתתפים בפעילות. וזהו. עכשיו רק צריך לחכות ולראות מה העתיד יטמון לנו.

הזוית האישית

שמעון: מוסיקה היא דבר משותף לשנינו ואני נהנה לספר לו את הסיפורים שלי. איתמר: אני מאוד נהנה לשמוע את הסיפורים שלו.

מילון

מלחמה בסתר
לעשות דברים בלי שידעו

ציטוטים

”אהבה היא כל חיינו מכל צרה היא תצילנו“

הקשר הרב דורי