מאגר סיפורי מורשת

שמי גליה עמיר, בעבר ג'ורג'ט, נולדתי במקנס שבמרוקו בשנת 1941, ומספרת את סיפורי לאור.

הייתי תלמידה בתיכון במרוקו, כשהצטרפתי לארגון יהודי בשם "הנוער הציוני", שמטרתו הייתה להעביר לנוער היהודי ידע על ארץ ישראל, היסטוריה של ארץ ישראל, ואהבה לארץ.

הארגון היה מחוץ לחוק, במדינה הערבית, והפגישות של הנוער עם ראשי הארגון בשנות ה-60 המוקדמות, היו בסתר ובמקומות לא גלויים.

יום אחד ראש ארגון "הנוער הציוני", בישר לנו שמתכננים להביא אותנו לארץ, בלי ההורים, ואפילו לא להודיע להם ולצאת מהבית בחשאי ובסוד.

כך באוקטובר  1959, קבוצה של נערים עזבה את הבית ואת בית הספר, ושמה פניה לכיוון הארץ עם המדריכים של הארגון. עזבנו במוניות לכיוון העיר טנגייר שנמצאת בצפון מרוקו. משם, היינו אמורים לקחת ספינה לכיוון סאוטה, עיר ספרדית. למזלנו הרע, הים היה סוער ולא ניתן להפליג. אחסנו אותנו בבקתה מבודדת ליד החוף, כשהיה אסור לנו לצאת החוצה, כי עדיין היינו בשטח מרוקאי ואסור היה שיגלו אותנו, כי העלייה לא הייתה לגלית.

אחרי כמה ימים הים נרגע וספינה מפורסמת ששמה אגוז, וטבעה כמה חודשים אחרי ההפלגה שלנו, לקחה אותנו לנמל סאוטה העיר הספרדית וכך עזבנו את השטח המרוקאי.

כשהגענו לסיאוטה, קיבלו אותנו מדריכים שהגיעו מהארץ והיו אחראים על עליית יהודים לארץ, בקבלת פנים שמחה, שהצלחנו לצאת בשלום ממרוקו.

אחרי כמה ימים העבירו אותנו משם לצרפת, לחווה חקלאית, על מנת להכשיר אותנו לחיים חקלאיים כמו מושב או קיבוץ. אחרי כמה חודשים בצרפת עלינו לארץ באונייה ששמה תיאודור הרצל.

הקבוצה הופנתה לקיבוץ עין השלושה בנגב. ההורים שלי כמובן היו בהלם מהעזיבה שלי את הבית, וכמה שנים אחרי כן, גם הם עלו ארצה ואיחדנו את המשפחה חזרה.

הזוית האישית

גליה – למדתי הרבה במסגרת התוכנית החכמתי הרבה בתפעול המחשב והטלפון הסלולארי, מאחלת לאור הצלחה בלימודים, חיים טובים וכל טוב.