מאגר סיפורי מורשת

עלינו ארצה בשנת 1991 בחודש מאי, אני, אימא שלי ושתי בנות בגיל 12 ו16 שנים. עלינו מריגה שהיא בירת לטבייה. אימא נולדה בסמולנקס לא רחוק ממוסקבה. אימא היא הבת יחידה מתוך ארבעה הילדים שנשארה בחיים. שלושת אחיה נפטרו ממחלות קשות בילדותם.

הוריי

בשנת 1941 החלה מלחמת העולם השנייה, בזמן זה היא הייתה תלמידה בבית ספר, היא הייתה בת 15 אני זוכרת שהיא הייתה מספרת לי כמה היה קשה להם באותה תקופה, איך הם חיפשו מזון ברחובות ובפח ואיך היא פחדה מהצפירה והסתתרה במקלט.

אבי נולד גם במשפחה גדולה, הוא נולד בסיביר בעיר קרסנויארסק (Krasnoyarsk) אך כל האחים הגדולים שלו נפלו במלחמת העולם השנייה. בתקופה זאת הוא היה בן 20 ושירת במזרח הרחוק ולאחר מכן הוא הועבר לשרת במוסקבה, שם ההורים שלי נפגשו והתחתנו.

אחרי הניצחון הגדול הוריי הגיעו ללטביה ואבי מצא עבודה בריגה והם נשארו שם גם בגלל שריגה עיר גדולה ויפה וותיקה. ריגה נוסדה במאה ה – 12. עיר נמל עם היסטוריה עשירה עם הרבה פסלים מונומנטים ורחובות עם שמות הגיבורים. בעיר העתיקה נמצא בית הכנסת אשר בזמן מלחמת העולם השנייה הוא נהרס על ידי הנאצים.

סלספילס (באנגלית: Salaspils) היה מחנה ריכוז שהוקם בסוף 1941, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לריגה שבלטביה, בו ריכזו הנאצים אסירים יהודים, אסירים פוליטיים, שבויי מלחמה וילדים יתומים. חלק מהם מצאו בו את מותם (ויקיפדיה). במחנה המוות הזה יותר ממאה אלף בני אדם ממדינות שונות מתו ושם נפתח מונומנט זיכרון ליהודיים שנרצחו בשואה. מונומנט זה נפתח רק בשנת 2001 רק בזכות התערבות האיחוד האירופי ובתמיכת ארגונים גרמנים ואוסטרים. לפני מספר שנים הממשלה בלטביה רצתה להקים שם על שטח המחנה המוות סלספילס אזור מגורים, אבל זה לא קרה רק בזכות התערבות האיחוד האירופי ובנושא זה היו הרבה כתובות בעיתונים.

כשהוריי הגיעו לריגה אבי התחיל לעבוד ואמי למדה באוניברסיטה פתוחה וקיבלה תעודת מהנדסת. ואז אני נולדתי, גדלתי וכשסיימתי את לימודיי בבית הספר התקבלתי לאוניברסיטה לרפואה. לאחר לימודיי התחלתי לעבוד בקופת חולים. כשעלינו ארצה כבר הגעתי עם ותק של 18 שנים בתור רופאה.

העלייה לארץ

לצערי בשנת 1987, בגיל 66, אבי נפטר. בשלב זה בחיינו התחלנו לחשוב על העלייה אבל לא יכולנו לעשות זאת מסיבות כלכליות. אז כבר כל החברים שלנו עזבו וחלו שנויים. בשנות 90 הגיעה לשלטון גורבצ'וב (מדינאי סובייטי, מנהיגה האחרון של ברית המועצות) וברית המועצות התפרקה וכך כל המדינות שהיו בתוך ברית המועצות קיבלו עצמאות ואז התחיל הבלגן ונוצר מצב של הגבלה בזכויות האזרח. למשל לאנשים שלא היה להם אזרחות היו המון קשיים להתקבל לעבודה וללימודים ולהשתתף בבחירות. הייתה דיסקרימינציה.

תוך כדי התחלנו ללמוד עברית גם בקורס וגם באופן פרטי. ובשנת 1991 במאי עלינו ארצה. הגענו לארץ ללא משפחה כלל! המשכנו ללמוד עברית בצורה מקצועית, אני למדתי באולפן רגיל ומיוחד לרופאים. היה לי קשה לעבור את הבחינה אך עברתי. התחלתי לעבוד ואני עובדת עד היום.

עברו 28 שנים שעלינו ארצה. הילדים גדלו, בתי הגדולה בעלת תואר, אחות במקצוע ובתי הקטנה מהנדסת ועובדת בתחום בטיחות הסביבה ואיכות הסביבה. יש להם משפחות כך שלי יש נכדות ונכד וגם הם גדלו. לפעמים אני מסתכלת אחורה על השביל שעברנו ואני מבינה שרק בזכות שהיינו משפחה ועזרנו ותמכנו אחד לשני בשעת צער ושמחה הצלחנו בחיים. עד היום אנו ביחד קרובים מאוד וחוגגים את כל החגים ביחד.

המסר החשוב שאני רוצה להעביר הוא שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיים.

סבא מישה

הזוית האישית

הנכדה ליאל: נהניתי מאוד לשמוע את סיפור העלייה של סבתא ומה שהם עברו.

סבתא אירנה: היה לי חשוב להעביר את הסיפור לנכדתי וכמובן לתעד אותו. מברכת מאוד את הפרויקט!