מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה בשנת 1935 בעיר פהיטרה נאמץ. בגיל 7 אבי זכרונו לברכה נפטר כי הגרמנים לקחו אותו לעבודת כפייה שלוש שנים קודם לכן. אמרו לכל היהודים וגם לאבא שלי להגיע לתחנת הרכבת, שם עלו כל אחד בתורו לרכבת. ברגע זה היינו צריכים להיפרד כל אחד ממשפחתו – זה היה הרגע הקשה ביותר עבורי ועבור כל בני המשפחה. הגרמנים לקחו אותם לבנות תעלות כדי שהצבא הגרמני יוכל להסתתר ובנו בונקרים עבור הצבא הגרמני וגם הרומנים סייעו לכך.

 

הם עבדו בתנאים קשים מאוד, כמעט בלי אוכל ורק קצת מרק ופרוסת לחם בתנאים תברואתיים קשים. הם חלו בטיפוס ובעוד מחלות.

 

את היהודים שנשארו בבית הצבא הגרמני חיפש בבתים כדי לקחת אותם למחנות השמדה.

 

אנחנו הסתתרנו במרתף בבית של קרובת משפחה, המרתף היה מתחת לבית ארוך וחשוך ושם הסתתרנו במשך ימים.

 

בינתיים הצבא הרוסי תקף את הגרמנים יום ולילה. היו הפגזות נוראיות – הרוסים הפגיזו את כל הגשרים שבתוך העיר ומחוצה לה. חלק מהגרמנים ברחו וחלק נפלו בשבי הרוסי. הצבא הגרמני היה מצויד היטב וגם הם לחמו בגבורה נגד צבא הרוסים כי הם מאוד פחדו מהרוסים מכיוון שהם הרגו הרבה מהם ללא רחמנות. הם היו אכזרים מאוד.

 

 

זה היה בתקופתו של מלך רומניה בשם מיכאי. בתחילה הלכו הרומנים עם הגרמנים ובזמן שראו שמפסידים לרוסים, המלך מיכאי פחד מהרוסים ופנה אליהם בבקשה לעבור לצד שלהם, לצד הרוסים – ומאז גם צבא רומניה נלחם לאחר מכן נגד הגרמנים.

 

לאחר המלחמה הרוסים פנו למלך מיכאי ואמרו לו שהוא יכול לעזוב את רומניה והוא יכול לקחת מרומניה כל מה שהוא רוצה.

 

הרוסים הפכו את רומניה ובולגריה וחלק מאירופה לגוש קומוניסטי והפילו חלק של גרמניה.

 

בשנת 1951 עלינו לישראל. התיישבנו במעברה של אור יהודה באוהלים בערך שלוש שנים. לאחר מכן  נתנו לנו  צריף שהמשכנו לגור בו בלי חשמל  ומים זורמים. היו מביאים בקונטיינרים לכל משפחה דלי אחד. לאחר מכן עברנו לגור ביהוד. המצב בהתחלה היה קשה מאוד. אני סבא של יואב טננצף.

 

 

 

במלחמת  ששת  הימים  התגייסתי למילואים בשנת 1967. העם המצרי ושאר הצבאות ערב כמו סוריה, לבנון, ירדן ומצרים, החלו לאיים עלינו במלחמה וקרבו את צבאות שלהם לכיוון הגבול שלנו. החל גיוס חיילי מילואים בישראל והרבה חיילי מילואים התגייסו חודש וחצי לפני המלחמה. עד פרוץ המלחמה, שמרו חיילים ליד כל הגבולות. באותה תקופה היה רבין הרמטכ"ל ומשה דיין שר הביטחון.

 

ב- 5.6.67 בשעה שמונה בבוקר התחילה המלחמה. אנחנו תקפנו קודם עם מטוסים ושאר כלים כמו: טנקים, תותחים, נגמש"ים וחיל רגלים. הירדנים עוד לא נכנסו למלחמה. ממשלת ישראל פנתה למלך חוסיין שהיה מלך ירדן ובקשה ממנו שירדן לא תיכנס למלחמה נגדנו ואנחנו לא נתקוף אותם בשום אופן בלי שום סיבה, אבל עבדול נאצר, נשיא מצריים של אז, שיקר  למלך חוסיין שצבאה של  מצרים  כבש את ישראל והם עומדים לכבוש את תל אביב, ואז בירדן ניתנה  פקודה לצבא ירדן להיכנס לכבוש חלק של ירושלים שהיה בידנו. כבשנו את ירושלים ורמאללה, בית לחם, חברון  וערים נוספות שהיו בידי הירדנים. במלחמת ששת הימים כבשנו פי שלוש מהמדינה שלנו במשך ששה ימים.

 

 

לאחר שנגמרה המלחמה, החלה מלחמה התשה, שנמשכה כשנה וחצי.

 

ב- 1987 פרצה האינתיפאדה . חוסיין מלך ירדן חשש שהיא תתפשט גם לתוך ארצו, וזה  גרם לו ב-1988 להכריז על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית.

 

בשנת 1994 יצחק רבין – ראש ממשלתנו דאז, ושמעון פרס – שר החוץ דאז חתמו על הסכם שלום עם ירדן. נחתם הסכם שהיה מקובל על שני הצדדים עד המלחמה הבאה.

 

 

 

לאחר מלחמת ששת הימים ירושלים המזרחית היתה בידנו (ישראל) ושאר הערים נשארו בידנו עד עכשיו. נחתם הסכם בין הירדנים וישראל, הם שמרו על גבול משותף ארוך שבנינו שמחבלים לא יכנסו אלינו ואנחנו נותנים להם מים כי רוב השטח שבירדן הוא מדברי. לנו ולירדן יש ים המלח משותף ומוציאים הרבה כימיקלים לתרופות, למרפא, למוצרי מזון  וזה שווה הרבה כסף. אני שמח שהגענו להבנה והסכם עם ירדן והיום המצב רגוע.