מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באוגוסט 1944 בצ'רנוביץ' שברומניה, חודשים ספורים לאחר שהורי ומשפחתה של אמי השתחררו ממחנה הכפייה 'טרנסניסטריה'. כ- 180,000 מיהודי רומניה הובלו במסע רגלי מפרך, במשך שבועיים בקור ובגשם. סבתה של אמי לא שרדה את המסע, מתה בדרך, ולא זכתה לקבורה. שלוש שנים הם שהו במחנה ועל כולם חלה עבודת כפייה. הם סבלו במחנות, מרעב ומקור ורבים לא שרדו. תודה לאל, משפחתי שרדה את התופת.

בדצמבר 1947 עלינו על אוניית מעפילים אחת משתי אוניות 'הפאנים', 'פאן יורק' ו'פאן קרסנט' ששמן העברי: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". האניות יצאו מבולגריה כשעליהן למעלה מ-15,000 יהודים מרומניה וכ 420 יהודים מבולגריה. הבריטים שעדיין שלטו אז בארץ, מנעו מיהודי אירופה לעלות וגירשו את האונייה לקפריסין. היינו שם כשנה במחנה עקורים.

עלינו לארץ בנובמבר 1948 הייתה לנו משפחה ברחובות שהיו ותיקים, משפחת קאופמן אח של אבי. הצטרפנו אליהם וחיינו אתם במשך שנה בצריף. היינו יחד 11 נפשות לא הרגשנו שצפוף, או קשה, שמחנו להתאחד עם המשפחה. בחצר היה מקלט תת-קרקעי וכשנשמעה אזעקה הסתתרנו במקלט והרגשנו מוגנים. זהו זיכרון ילדות שלי. ברחובות היו אז פרדסים רבים ואמי הצליחה לקבל עבודה כאורזת פירות הדר. הייתי הקטנה מכל הילדים והרגשתי אהובה ומחובקת. זיכרונות ילדות ראשונים שלי הם מאותה תקופה.

כעבור שנה, עברנו ליפו וגרנו בבית שהיה 'רכוש נטוש'. מבנה ערבי עם חצר פנימית. קיבלנו חדר אחד וכך גם משפחות אחרות, המטבח והשירותים היו משותפים. אימי עבדה בסריגה ואבי היה נגר, עד היום הרהיטים שבנה מקשטים את הסלון שלי. היו קשיי פרנסה ושפה, אך רוב השכנים היו כמונו 'עולים חדשים'.

למדתי בכיתות א' – ה' בבית ספר לבנות בלבד, בית ספר "יחיאלי" בשכונת נווה צדק ביפו. היו לי חברות טובות ושיחקנו הרבה בחוץ. לא היו הרבה מכוניות ולא היה מסוכן. למרות תנאי המחייה הצנועים, ימי הילדות עברו עלי בכיף. בהיותי בת 10, נפטר אבי ממחלה קשה. שנה לאחר מות אבי נישאה אמי בשנית, עברנו לגור בחולון לחיות עם המשפחה החדשה שלנו. אבי החורג אימץ אותי כבת וקיבלתי במתנה שני אחים צעירים ממני. היינו למשפחה מאוחדת ואוהבת. גדלתי ולמדתי בחולון, גידלנו את הילדים, יעל ואורי, לימדתי 34 שנים דורות של תלמידים כמורה בבית ספר ובעלי ואני עדיין גרים בחולון. חברותיי הטובות ביותר הן משנות נעורי מבית הספר ומשנות עבודתי בבית הספר 'עלומים' בחולון.

עבודתי כמחנכת:

לאחר שסיימתי את לימודי ההוראה בסמינר 'לוינסקי' בתל אביב, שירתי בקרייה כמורה חיילת במשך 3 שנים. זו היתה תקופה מיוחדת ומתאתגרת בשבילי. התחלתי ללמד בכיתה א' ומהיום הראשון התאהבתי בעבודתי. אוכלוסיית התלמידים היתה מגוונת. ילדי ותיקים וילדי עולים מארצות צפון אפריקה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה. המעורבות שלי בקהילה היתה רבה. ערכתי ביקורי בית, עזרתי לילדים בהכנת שיעורים בשעות אחר הצהריים ועשיתי פעילויות חברתיות שונות.

חינכתי כיתה במשך 3 שנים. אהבתי את העבודה שלי, את תלמידי והיה לי קשר הדוק על המשפחות. היו אלה 3 שנים מעניינות ומאתגרות. בהמשך עבדתי במשך 34 שנים בבית ספר 'עלומים' בשכונת 'תל גיבורים' בחולון. שכונה שאוכלוסייתה קשה ומורכבת. בית הספר היה כמו בית לתלמידים ולמורים. במשך השנים התחלפו מנהלים, אך המורות הוותיקות נשארו שנים רבות עד לפרישה. זכיתי לעבוד עם מנהלים אכפתיים ויצירתיים והיינו כמשפחה.

כיום, כעשר שנים לאחר הפרישה, אנחנו המורות הוותיקות נפגשות כל שבוע במקום קבוע ולא מוותרות.

חינכתי דורות רבים של תלמידים. שנים לימדתי בכיתות א'-ב', כשמקבילתי ציפורה, חברתי הטובה עד היום, ובהמשך בכיתות ה'-ו' שיצאו לחטיבה. הקדשתי תשומת לב לכל תלמיד והיה חשוב לי שכל אחד ימצא את יכולותיו. אהבתי את תלמידי וזכיתי לאהבה ולהערכה רבה מתלמידים ומהורים. זכיתי לקבל הוקרה כמורה מצטיינת מטעם משרד החינוך.

במשך שנים הייתי רכזת מתמטיקה והנושא היה בראש מעייניהם של המורים והתלמידים בבית הספר, ואכן בית הספר הגיע להישגים משמעותיים בתחום. אלה היו השנים המשמעותיות בחיי.

זכיתי להנציח  את השיר של חיים גורי ביום מותו

שיר הרעות חיים גורי

הזוית האישית

יונה- לספר לנכדתי הבכורה את סיפור חיי באופן אינטימי גרמה לי התרגשות עילאית והזדמנות חד פעמית. תוך כדי התהליך חקרתי והרחבתי ידע היסטורי על עברי. חוויתי חוויה אדירה.

שחר- במהלך הפרויקט למדתי על סבתי יונה את סיפור חייה המרגש והמעניין וזו הייתה חוויה מרגשת של פעם בחיים.