מאגר סיפורי מורשת

שמי ניתן לי ע"י הורי לזכר סבתי. אם אבי רבקה שרק שנפטרה זמן קצר לאחר השחרור ממחנות העבודה במהלך השואה. הורי דוד וסימה נולדו וגדלו בעיר רדאוץ במחוז בוקובינה שברומניה.

עם תום מלחמת העולם השנייה, חזרו לביתם וזמן קצר לאחר מכן עלו לארץ באוניית מעפילים לא חוקית שגורשה ע"י הבריטים לקפריסין, שם בילו כשנה וחצי. ולאחר הכרזת המדינה עלו ארצה בסוף שנת 1948.

נולדתי באביב 1950 (05.05.50) בישראל בעיר חיפה בבי'ח רמב"ם. באותה העת גרו הורי בחליסה בשכונת נווה שאנן . כשהייתי בת כחצי שנה עברו הורי להתגורר בקריית ביאליק ברחוב תבור 3. הדירה בת שני חדרי מגורים, הול (סלון), חדר אמבטיה שכלל בתוכו גם שירותים .

בדירה התגוררו שתי משפחות, המשפחה שלי (אמא אבא אחותי ואני) בחדר אחד, ומשפחתה של הדודה שלי (אחות אבי) הורים ובן אחד – בן דודי חיים בחדר השני. כמובן, המטבח השירותים והסלון היו משותפים לשתי המשפחות .

הדירה הייתה ממוקמת בקומה שניה בבניין "רכבת". קומה ראשונה (קרקע) ומעליה קומה שניה. "רכבת" כזו מורכבת מחמישה מבנים דו קומתיים מחוברים האחד לשני. כלומר, עשר משפחות ב"קרון" אחד. בין "קרון" אחד למשנהו חדר כביסה, מתלים לכביסה ומחסן. המשותפים לעשר המשפחות.

השכונה כללה ארבע, חמש "רכבות" מקבילות. בשכונה מגרש משחקים שכלל נדנדות מגלשות וקרוסלות ובצמוד מדשאה גדולה מאוד ששימשה את כל ילדי השכונות הקרובות למשחקי כדור שונים: כדורגל, כדורעף, עמודו, מחניים וכו'. כמו כן, סביב לדשא הגדול מסלול לרוכבי אופניים כמו גם מקום לתחרויות ריצה בין בילדים.

קריית ביאליק אינה שוכנת לחוף ים אך הלכנו לחוף קריית חיים שאליו הגענו ברכיבה על האופניים או בקו אוטובוס ייעודי לים.

בשכונה שבה גרתי היה בית כנסת שבו ביקרה משפחתי שהייתה משפחה מסורתית .

בגיל 14 עברה משפחתי להתגורר בשכונה חדשה בקריית ביאליק – סביניה. שם גרנו ברחוב בין גוריון 21. בדירה זו שהייתה " הרבה" יותר גדולה ומרווחת גרתי עד היום בו נישאתי בגיל 21.

אבי עליו השלום, דוד, סיים את לימודיו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כמהנדס מכונות. כיוון שגורשו למחנות עבודה לא היו ברשותו מסמכים המעידים על כך. משהגיע לארץ החל לעבוד בימים כחרט ובערבים למד בטכניון בחיפה כדי לגשת לבחינות הגמר כמהנדס (אותם סיים בהצלחה ). כמהנדס, ניהל אבי את מפעל טיהור המים של עיריית חיפה במשך מספר שנים ולאחר מכן, היה מנהל הכרמלית בחיפה עד שפרש לגמלאות.

אימי, עליה השלום, סימה, גידלה אותי ואת אחותי הצעירה שלומית ודאגה לכל צרכי הבית (בישול , ניקיון , קניות ואפילו הייתה זו שתפרה לנו ולבנות המשפחה המורחבת בגדים)

את המזון קנו במכולת השכונתית . מזון בסיסי שממנו היו מכינים מאכלים טעימים ביותר. מאכלים רבים על בסיס בצק: חלקם ממולא בירקות, גבינות או בשר וחלקם כפסטה לכל דבר. בשבתות וחגים אכלנו דגים, עוף ובשר בהתאם למה שהיה ניתן לרכוש.

אחד האירועים החשובים בילדותי הייתה חגיגת הבת מצווה שלי. החגיגה הייתה בבית הורי והמוזמנים היו משפחתי הקרובה חברים של ההורי שכנים ומספר חברות "הכי" קרובות. הארוחה שהייתה מאד חגיגית בושלה ברובה בידי אימי ובעזרתה של דודתי (אחות אימי). השמחה הייתה גדולה. שרו רקדו נשאו ברכות ואני אחותי וחברותי העלנו "הצגה". זו הייתה לי שמחה גדולה שנחרטה בזיכרוני לשנים רבות.

זכרונות מהילדות שלי חבריי היו ילדי השכונה , ילדי הכיתה וילדים מאותה שכבת גיל שגרו בשכנות אחד לשני ובמרחק קצר מבית הספר בו למדתי . בשעות הפנאי שחקנו בתופסת, מחבואים, קלאס , גומי , 4 מקלות , גולות, עמודו מחניים , כדורגל וכדורעף במגרש המשחקים השכונתי . בחורף, בימים הגשומים, היינו נפגשים בבית אחד הילדים שם שיחקנו במשחקי קופסא כמו ריכוז (מונופול), אמת או חובה, חי צומח דומם, חמש אבנים ודום שתיקה.

למדתי בבית ספר יסודי "גאולים" שם למדתי מכיתה א' ועד סוף כיתה ח' . מקצועות הלימוד היו חשבון והנדסה , עברית ולשון , אנגלית , היסטוריה , ג"ג , חקלאות , מוסיקה , טבע ,אומנות ותנ"ך .

בתחילת כל שיעור , עמדנו במקום וחיכינו לבוא המורה , רק לאחר שבירך אותנו התישבנו במקומותנו . למורה פנינו בשם " המורה" (ולא בשמו הפרטי) ורשות הדיבור ניתנה ע"י המורה רק בהצבעה . בד"כ כיבדנו מאוד את המורים והתנהגנו בצורה מנומסת ,גם ביננו הילדים .

חוקי בי"ס היו נוקשים למדי (בהשוואה להיום) והתלמידים על פי רב צייתו להם . והיה ולא , היינו נענשים . עונשים אופיניים היו : הוצאה מהכיתה במהלך שיעור עקב פיטפוט או הפרעה מסוג אחר . אי הכנת שיעורי בית גררה יציאה לספרייה להכנת אותם השיעורים ובבית עונש של העתקת פרק ארוך מספר התנ"ך מספר פעמים . התחצפות או התבטאות לא נאותה גררו ביקור אצל המנהלת !

בבית הספר היסודי לא הייתה תלבושת אחידה.

בזמני, לימודי התיכון לא היו חובה והיו ממומנים ע"י ההורים . בכדי להתקבל לתיכון עיוני עמדנו במבחנים – מבחני סקר , ומי שעמד בהצלחה במבחן הלך ללמוד בתיכון קריית חיים .

בתיכון , מכיתה ט' ועד יב' הייתה תלבושת אחידה . חולצה תכלת ועליה סמל בי"ס ומכנס או חצאית בכחול כהה (לא ג'ינס) .

בכל שנה נערכו טיולים שנתיים מכיתה א' ועד ח' , טיולים להכרת הארץ , החי והצומח בה . בנוסף , התקיימו טיולים רגליים בסביבת בי"ס . החל מכיתה ט' ועד יב' היו טיולים במסגרת הגדנ"ע , אלו היו טיולים בעלי אופי "צבאי" כלומר , משמעת קפדנית , מטווחי ירי , תלבושת חאקי מלא ותרגילי סדר .

מסיבות התקיימו בד"כ לפני כל חג וחג כשהדגש היה על מנהגים ומסורת יהודית , כמו : חנוכה , פורים , פסח ושבועות . בנוסף , התקיימו מסיבות סיום שנת לימודים בנוכחות ההורים כשהנושא השנתי היה במרכזם .

המורה אורה חינכה אותי בכיתות א' וב' וזכורה לי כמורה מאוד מכילה. היא לימדה את כל המקצועות והשתדלה לחבב אותם על כל התלמידים . הקדישה זמן רב (מעבר לשעות הלימודים) למתקשים . המורה נעמי חינכה אותי בכיתו ז' וח' הייתה המורה לעברית ודקדוק ותרמה לנו רבות כמתבגרים , במיוחד לבנות .

המקצועות שאהבתי במיוחד היו חשבון והנדסה ובתיכון שיעורי כימיה , פיזיקה וביולוגיה . את שיעורי הציור לא אהבתי כנראה מחוסר כישרון ועד היום איני מצטיינת בתחום זה .

בבתי ספר שבהם למדתי לא היו חדרי אוכל , כל תלמיד הגיע מצויד בכריך ופרי לארוחת עשר. בתיכון היה לנו קיוסק שבו יכולנו לקנות אוכל וממתקים .הממתקים האהובים עליי היו שוקולד פרה , סוכריות טופי , מסטיק עלמה וופלות מצופות שוקולד .

בסוף כתה ו' הצטרפתי לתנועת הנוער מכבי הצעיר. תנועת נוער שהיתה מסונפת למכבי ישראל ומכבי העולמית.

המפגשים ב"סניף" התקימו פעמיים בשבוע. היו פעולות עיוניות ופעולות חברתיות. הרבנו לטייל בחיק הטבע ובחופשים יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים. גולת הכותרת היתה השתתפות במכביה – תחרויות בין ספורטאים יהודים מכל העולם בענפי ספורט שונים. אנחנו, חברי התנועה, הופענו בטקס הפתיחה והסיום בתרגילי התעמלות אחרי שבועיים מפרכים של אימונים. המפגש בשעות הפנאי עם חניכים ממקומות אחרים מהארץ והעולם זכור לי כמרגש מאוד. בסוף כיתה יא' פרשתי מפעילות בתנועה .

בקיץ 1968 (שנה לאחר מלחמת ששת הימים ) התגייסתי לצבא , שירתתי בחיל השיריון בחטיבה 14 בתחילה כסמלת מסצעים של החטיבה ולאחר מכן כמזכירתם של המח"ט והסמח"ט .השירות היה קשה למדי , שירתתי בסיני בביר גפגפה – מחנה עורפי ובביר תמדה המחנה הקידמי קרוב מאוד לתעלת סואץ . ישנו באוהלים ואעלנו הרבה חול ואבק . בקיץ 1970 השתחררתי .

זכרונותי משנות ה- 20. בשנת 1970 אחרי שחרורי בצבא , פניתי ללימודים באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ומתמטיקה.

באותה תקופה הייתה פופולרית מוסיקת הרוק והפופ . זמרים כמו אלוויס פרסלי , קליפ ריצרד ופול אנקה … להקות וצמדים כמו הפלייטרס , הביטלס , הדלתות , האבנים המתגלגלות , הצלליות וסיימון וגרפונקל . בנוסף , מוסיקת הקאנטרי האמריקאית התקבלה באהבה . המוסיקה הישראלית שהייתה פופולרית : שירי להקות צבאיות (להקת חיל הים , פיקוד צפון , מרכז ודרום ) הזמרים המפורסמים היו : בוגרי הלהקות הצבאיות ברובם (אריק איינשטיין , שלום חנוך , יורם גאון , חווה אלברשטיין , שלמה ארצי , עדנה לב , יגאל בשן , עופרה חזה וירדנה ארזי )

לצלילי המוסיקה הלועזית רקדנו סלואו , טנגו , צ'הצ'ה , רומבה , פסדובלה וטוויסט .בערבי שבת (שישי בערב) התאספנו בבית אחד החברים למסיבה , רוקדים לצלילי השירים הלועזיים שבקעו מהפטיפון . כל אחד היה מביא את אוסף התקליטים שברשותו ואחד החברים התנדב להיות התקליטן באותו הערב . במקביל היינו נפגשים במועדונים לרקוד ריקודי עם – הורה , הרועה הקטנה, צדיק התמר , ניגון עתיק וכו'. בילוי נוסף היה הליכת כל הח'ברה לצפות בסרטים , מחזות זמר כמו שיער וקזבלן .

בתקופה זו לא היו פלאפונים , גם טלפון קווי לא היה בכל בית .לכן , בעלי הטלפון קיבלו שיחות עבור שכניהם והשכנים השתמשו בטלפון בעת הצורך ושילמו עבור השיחות מכיוון שדמי השימוש בטלפון היו מאוד יקרים .

הקמת משפחה

התבגרות הבנות והבנים בזמננו לא הייתה טרם זמנם . בגיל 12 , קיימה אחות בי"ס שיחה עם הבנות בלבד , הנושא – התבגרות וכיצד באה לידי ביטוי אצל בנות/נשים .היינו מאוד נבוכות וצחקקנו כילדות , בו בזמן הבנים צבאו על חלונות הכיתה מנסים לשמוע מה נאמר שם .

מגיל זה החלו חברויות בין הבנים לבנות , הקשרים בין הזוגות היו מאוד תמימים ובאו לידי ביטוי כשהבן היה מגיע לבית הורי הבת והולך איתה יחד לפעולה בתנועה , יושב לידה בסרט ורוקד איתה במסיבות . במקרה הנועז ביותר – הולכים יד ביד .

בגיל מבוגר יותר , אחרי תקופת מה של חברות , היו מתחבקים ומתנשקים . לא נחשפנו אז לסרטי מבוגרים ואותנו הבנות לימדו לשמור על צניעות .

ההורים היו תמיד שם בשבילנו . הייתה קרבה ופתיחות אך הגבולות היו מאד ברורים – ההורים לא היו חברים שלנו . הם חיבקו ונישקו אותנו אך על הנושאים שבינו לבינה מעט מאוד שוחחתי איתם . היה יחס של כבוד ודרך ארץ להורים . גם ההורים כיבדו אותנו הילדים . רק לאחר נישואיי הרגשתי שאני יכולה לחלוק עם הורי הרבה נעינייני החיים , הזוגיות וגידול הילדים .

נישאתי במרץ 1971 ליוסי איצקוביץ-אלדור . הכרתיו כחצי שנה לפני שיחרורי מהצבא. באותה תקופה חליתי בצהבת , כמו חיילים רבים בצבא עקב תנאים סניטרים ירודים ברחבי סיני שם שירתתי . ובצבא כמו בצבא מיד מאשפזים בבית חולים . אושפזתי ברמב"ם ובאותו זמן יוסי -עתודאי בשנה הרביעית ללימודיו בבי"ס לרפואה הדסה עין כרם (היחדי בארץ) עבד כאח במחלקה בה אושפזתי . יום אחד קיבלו הורי טלפון , הודובר יוסי מבקש לדעת לאיזה בית הבראה צבאי הועברתי לצורך החלמה . הוא הופיע שם , הציג עצמו בפניי ומאז ועד היום אנחנו יחד .

בינואר 1972 ואני בשנה שנייה ללימודי באוניברסיטה , ילדתי את בני בכורי לירון אביו של נכדי אורי . בינואר 1973 נולד בני השני שראל , בינואר 1976 נולדה ביתי פנינית ובני הרביעי והאחרון עידן נולד ב 1987.

יש לנו עשרה נכדים . האוצר הגדול מכל . גורמים לנו לנחת רוח והמון שמחה . מי ייתן וידעו רק טוב , שלום ולא מלחמה !

בעלי יוסי – רופא גניקולוג , ניהל את מחלקת נשים ויולדות רמב"ם למעלה מ-20 שנה , פרש לגמלאות באוגוסט 2014. הוא ממשיך לעסוק במחקר בנושא תאי גזע

אני, מעבר להיותי אם לארבעה ילדים , הייתי מורה למתמטיקה ומחנכת במשך כ- 28 שנה בבית ספר שש שנתי יגור . פרשתי לגמלאות בסוף 2011 .

לירון בכורי , רופא פלסטיקאי , בוגר הטכניון , עובד בביח רמבם . לו ולרקפת אשתו – אמא של אורי , ארבעה ילדים . שני בנים – עדי ואורי , ושתי בנות – הילי וספיר . הם מתגוררים בשכנות אלינו והכיף כולו שלנו .

שראל , בוגר הטכניון תעשייה וניהול ותואר שני באוניברסיטת שיקגו ארה"ב . נשוי לאורית ולהן שלוש בנות – עמית , נעה ורוני . מתגוררים באבן יהודה .

פנינית ביתי , בוגרת משפטים ומנהל עסקים במכללת רייכמן , עוסקת בשיווק ויעוץ משפטי , נשואה לאסף ולהם שלושה ילדים – יונתן ומיה התאומים ונכדתי הקטנה (לבנתיים )שלי , גם הם מתגוררים באבן יהודה .

עידן בן הזקונים , בוגר מנהל עסקים , רייכמן , רווק שזה לא מכבר התחיל את צעדיו בעולם העיסקי , מתגורר בת"א .

גלגולו של חפץ – חולצה רומנית

אמה של סבתא – סבתא רבה סימה, הביאה עימה מספר מצומצם ביותר של פריטים לארץ מרומניה. לאחר שהשתחררו ממחנה העבודה טרנסניסטיאה בתקופת השואה. אחד הפריטים היה חולצה רומנית שהיא רקמה בעצמה במסגרת קורס תפירה בסיימה את ביס היסודי. בתקופה ההיא רוב הבנים והבנות בסיום בי"ס יסודי בחרו לעצמם מקצוע לחיים ועברו קורסים בהתאם. (מעט מאוד בנים הלכו ללמוד בתיכון). ואימי בחרה לעצמה קורס תפירה בהסתמך על הידע הבסיסי שרכשה מאימה שתקנה בגדים שנקרעו כדי להשמישם מחדש. בתום קורס זה התמחתה אימי בתפירה עילית במהלכה תפרה חולצה מיוחדת זו. לימים, החולצות בסגנון הרומני והיווני הפכו להיות אופנתיות בנעוריי ונהגתי אף ללבוש אותה. זכתה למחמאות רבות בהיותה יוצאת דופן באיכותה וברקמת היד שלה (בשונה מהחולצות האתניות שנקנו באותה תקופה) בנוסף, שמשה חולצה זו כחלק מתחפושת של צוענייה ועד היום משמשת את אחותי כפריט לבוש בתערוכות "שורשים" כמוצג .

ולסיכום , שמחתי מאוד שנפל בחלקי לקחת חלק בתוכנית ה"קשר הרב דורי" , ומודה מאוד למחנכת טלי מורנו על הדרך בה חשפה בפניי תוכנית זו .

ולנכדי היקר אוריקוש , מודה על שבחר בי לספר לו חלק נכבד מעברי וגרם לי בכך להמון נחת ושמחה .

תודה , רבקה .

תשע"ה