מאגר סיפורי מורשת

עלייה

הסיפור אותו אציג הוא סיפורה של אמי וסבתא רבתא של נכדי עידו ומשפחתי.

מרגלית (Margueritte) הייתה ציונית, ורצתה מאוד לעלות ארצה. בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, (בתקופת המנדט הבריטי) יהודים לא הורשו להיכנס לארץ ישראל (פלשתינה). לכן,  היא החליטה לעלות בצורה לא חוקית, באניית המעפילים "סטרומה" אשר הצטופפו עליה כ770 פליטים יהודים. מרגלית לא הצליחה לעלות על האנייה ונותרה לבדה על המזח. לאחר כשלושה חודשים, הגיעו לאוזנייה החדשות: "האנייה סטרומה הוטבעה ע"י הרוסים".

אניית המעפילים "סטרומה" בסמוך לחופי איסטנבול

מרגלית ניצלה, אך ברומניה נותרה עדיין האנטישמיות. בשנת 1943 היא נישאה לאבי טוביה. בתום המלחמה, נולדו להם שתי ילדות:  אני, אורה ושרה אחותי .  באותה תקופה גרנו בבית אותו בנה סבי בבוקרשט בירת רומניה, שהייתה עיר מאד גדולה ומפוארת ואף נקראה פריז הקטנה. בליבה של העיר הייתה השכונה היהודית שוקקת החיים והתרבות עם בתי כנסת, המקהלה, החגים והמסורת המפוארת. היה זה הרובע המפואר של בוקרשט.  לאחר השואה, השליט הרודן של רומניה, הרס את בית הכנסת "סינגוגה מרה", בו התחתנו הורי, הרס את בתי השכונה, והיטה את אפיק הנהר "דמבוביצה",  כל זאת כדי לטשטש לחלוטין את ההיסטוריה וכדי שיהודים לא יוכלו לתבוע על מנת לקבל את בתיהם או פיצוי ראוי על בתיהם. בנוסף, על חורבות הרובע היהודי בנה בית חולים גדול וארמון מפואר לעצמו- אותו כינה "בית העם"  – מפלצת ארכיטקטונית.

עד שנת 1950 מנעו בעד היהודים לעלות ארצה אך ב 03.09.1950  כל המשפחה עלו ביחד לארץ ישראל באנייה "טרנסילבניה". האנייה שהייתה אניית פאר, נהפכה ל"אניית משא", פירקו את המיטות והתאים ובנו במקומם 4 לוחות עץ ששימשו בתור מיטות.

האנייה "טרנסילבניה"

במשך השייט באנייה, סדרו אותנו במיטות: למטה, סבא טוביה, מעליו סבתא רבתא ז'ני, מעליה מרגלית ושרה, ולמעלה אני! באחד הלילות האנייה הטלטלה מעט, ואני התגלגלתי למטה, היישר לסיפון, והמשכתי לישון… אבל אף אחד לא הבחין בי. בבוקר כאשר כולם התעוררו, אמי ראתה שאני חסרה, היא נבהלה והתחילה לחפש אותי ולבכות! לאחר חיפוש מעמיק אצל העולים האחרים, הם חזרו לחדר, אימא, מרוב לחץ, העירה את סבא טוביה וכאשר התיישב העיר אותי. כך גילו אותי מכווצת מתחת לדרגש התחתון. מאותו לילה כבר לא השכיבו אותי בדרגש העליון אלא ליד אמי יחד עם אחותי התינוקת. את יתר המסע לארץ עשינו במשך ימים רבים בים הסוער באנייה שהטלטלה מצד לצד תוך כדי בחילות והקאות – חוויה מפוקפקת מאד. כשעגנו סופסוף בנמל חיפה העבירו אותנו ל"שער העלייה" שם צופפו אותנו יחד עם מאות עולים רצוצים מתלאות הדרך מול פקיד עם שולחן קטן שמילא טפסים ועוד טפסים מייגעים. הורי לא ידעו עברית והוא לא ידע רומנית כך שבקושי הבינו אחד את השני. עייפים ורצוצים, רעבים וצמאים… אחותי הקטנה בכתה ואני מרוב הלם פשוט שתקתי והתבוננתי בכל המחזה הזר והמוזר בעיניים קרועות לרווחה… בשלב כלשהו כשהתעייפתי נרדמתי על סבתא שלי. כשהתעוררתי מצאתי עצמי במחנה עולים. שורות שורות של מיטות סוכנות מתקפלות במחנה בריטי נטוש. ההורים מיואשים לא יודעים כמה זמן יימשך הסיוט הזה, מתי יגיעו סופסוף לבית משלהם, בלי רעש והמולה. למחרת בבקר העבירו אותנו במשאיות לקיבוץ "עין שמר" עוד תחנה בדרך ליעד…חלמנו על בית… לאחר כמה שבועות העבירו אותנו למחנה הקבע  "ה מ ע ב ר ה".

   קישור לשיר – שרליה – חווה אלברשטיין

במעברה-ג'ליל (גלילות)

הייתה זו אחת המעברות הגדולות ביותר בארץ, אשר הוקמה ליד העיר הרצליה וקיבוץ גליל ים. הכניסה למעברה הייתה הלם נוסף. במחנה הקליטה ובעין שמר, שיכנו אותנו במבנים מאבן, אך כאן ראינו לראשונה אלפי אוהלים שורות שורות – אוהל למשפחה. למשפחות הגדולות בעיקר מעולי תימן אשר להם היו כעשרה ילדים נתנו שני אוהלים.

אנחנו היינו אימא, אבא, סבתא, אחותי הקטנה ואני, הצטופפנו באוהל אחד וקבלנו מיטות סוכנות מתקפלות (מעין אלונקות של ימינו) שכיסו את כל שטח האוהל. אחותי הקטנה ואני ישנו יחד. רוב היום שיחקנו בחוץ כי לא היה מקום באוהל. בחורף הגשם חדר פנימה, בקיץ היה חום אימים. באוהל מעט גדול יותר או בחוץ, אספו את הילדים לכיתת גן.

לא הבנתי מילה אבל הגננת הייתה חמודה ונעימה וסבלנית.

התקופה הייתה תקופת צנע במדינה. הכל היה בצמצום. לא היה מספיק אוכל ומצרכי מזון בסיסיים אשר גם אותם נתנו באמצעות פנקסי תלושים- תלושי מזון לפי מספר בני המשפחה. 1 ק"ג סוכר לחודש למשפחה בת 4 נפשות, קמח ,מרגרינה, מצרכי יסוד. ביצים לא היו, במקום, קבלנו מיהודים מארה"ב אבקת ביצים. לא ראינו בשר ועוף ולא היה לי מושג מה זה שוקולד. עם הזמן התפתח שוק שחור, אנשים סחרו בתלושים והיו תופעות לא נעימות  – היה ממש רעב. אבי הועסק בעבודת דחק בקטיף תפוזים, וקבל כשכר עבור עבודתו לשבוע שק תפוזים וזה מה שאכלנו. כלל לא ידעתי שאפשר גם אחרת. בסה"כ ילדותי במעברה עברה במשחקי ילדים בחולות ובתעלולי ילדים ונראה לי שכך חיים כל הילדים. לא זכרתי חיים אחרים מלפני העלייה, בה גרנו בבית…בית אבן…

במעברה קבצו כחמישים ילדים לכיתת גן, עם הגננת מאירה, שהשתדלה ללמד אותנו עברית, ומעט מושגי יסוד, כדי להכין אותנו לכיתה א'. בכתה א' קיבלה אותנו המורה היפהפייה גאולה. היא לימדה אותנו קרוא וכתוב כאשר יש מעל לחמישים ילד בכתה. מי היה מאמין היום… הגדולים שכבר ידעו מעט עברית, אלו שכבר היו במעברה כשנתיים, צחקו עלינו ואני זוכרת שעשו מעגל ואמרו לי לעמוד באמצע ,כולם צחקו ושרו "יש לנו גולם במעגל" לא הבנתי למה צחקו.

שירותים ומקלחת כמובן לא היו לנו.  בקצה המעברה היה בור ששימש כשירותים וקלחו אותנו ליד האוהל בגיגית. בנוסף, הייתה לנו פתיליה בה חיממנו מים. כך גרנו במשך שנתיים וחצי. עברנו שני חורפים בהם רעדנו מקור ,כולל שלג שירד בארץ בשנת 1951, ושני קיצים בהם סבלנו מאד מחום. חשמל כמובן לא היה וגם לא מים זורמים. חוץ מבור בקצה המעברה ששימש כשירותים וברז מים ממנו היו לוקחים מים בדליים לאוהל.

אמי, טענה בכל פעם שהשכנים התימנים שלנו עברו שהם דודים שלי. כי "כל ישראל אחים".

אוהלי המעברה

זכור לי יום שבת אחד בו עלה באש אוהל של משפחה תימנית, הפתילייה התהפכה והציתה את יריעות האוהל ומעט המטלטלים שלהם נשרפו כליל. הם לא ניסו לכבות את האש בגלל השבת. התהלכו סיפורי אימים על ילדים שנעלמים, בעיקר תינוקות ולא הבנתי מדוע אמי הייתה חרדה כל כך אם לא ראתה אותנו כל הזמן. כעת מתבררים הספורים נוראיים על ילדי תימן החטופים ומסתבר כי אמנם חטפו בעיקר ילדי תימן אך לא רק. הפרשה העגומה הגיעה לכנסת וכעת היא נחקרת לעומקה. ילדים רבים הגיעו לקיבוצים ואלפים הוברחו לארה"ב למשפחות חשוכות ילדים.

כעבור שנתיים וחצי הצלחנו לעבור לשיכון עולים, ליד פתח תקווה, בשם "פג'ה", על שם הכפר הערבי העוין ששכן שם. השם העברי שניתן לו היה "נווה כיבוש". אלה היו בתים זעירים בני שני חדרים. אך הפעם, לשם שינוי, היו שירותים בתוך הדירה. שטחה של הדירה היה  37.5 מ"ר. ההפתעה בצורת שירותים ומקלחת הייתה עצומה. לא ידעתי מה זה. כשהסבירה לי אמי שאלתי: אימא כל האנשים בשכונה יבואו אלינו לעשות צרכים?

לא הבנתי שבכל דירה יש שירותים  זה היה פלא ממש!!!!

כאן למדתי בבית הספר "נוה כבוש" בכתה ב' עם המורה בינה. המעבר היה מאד קשה. שיטת הלימוד הייתה שונה, הילדים היו חדשים לי ומאד התגעגעתי למורה גאולה. די מהר התקבלתי בכתה החדשה והפכתי להיות תלמידה טובה ומקובלת. בעיקר הודות ליכולתי ללמוד בעל פה ומהר. לפני כל חג הכנו הצגה. כשהתחלנו ללמוד תורה מבראשית הצגה הייתה על ספור התורה ואני כיכבתי כחוה. אחר כך, בחנוכה, כיכבתי כגברת חנוכה. למדתי בעל פה מחברות שלמות. אלו חוויות שנחרטו בזיכרוני והתמונות המנציחות מחיות אותן.

אבי התחיל לעבוד בבניין, כנגר בניין, ואמי התחילה לעבוד כזבנית בחנות בגדים בפתח תקוה. אמי חלמה לצאת מהשכונה ולעבור לגור בעיר, כי הייתה רגילה לחיי כרך בבוקרשט. ואכן עברנו מהשיכון לעיר ה"גדולה", פתח תקוה – אם המושבות, לדירה גדולה בת שני חדרים, בבית ישן ברחוב הראשון של פתח תקוה, רחוב פינסקר פינת תל חי.

את לימודי בבית הספר "נוה כבוש" סיימתי בשנת 1960, תש"ך, והמשכתי ללמוד בבית ספר תיכון על שם "אחד העם" בעיר. שוב חברה חדשה בה אני צריכה לרכוש לעצמי חברים, מעמד והכרה. הצטיינתי בלימודיי ויחד עם תלמיד נוסף, גם הוא עולה חדש מרומניה, אפרים אקרמן, קבלנו פרס ממועדון "רוטרי" על הצטיינות בלימודים בכתה ט'. המשכתי את לימודי בבית הספר ובמקביל הצטרפתי לתנועת "הנוער עובד והלומד". נעשיתי פעילה ואחראית על פעולות התרבות. הייתי מאד גאה בהשתייכותי לתנועת "הנוער העובד והלומד" וראיתי את עתידי בהצטרפות לגרעין נח"ל שיבנה קיבוץ חדש באזור ספר כדי להגן על גבולות המדינה.

בשנת תשכ"ד 1964, סיימתי את לימודיי בתיכון והתגייסתי לצה"ל כחיילת גאה. הורי לא הסכימו שאלך לקיבוץ ובמקום להיות קרבית, נשלחתי לשלישות הראשית ברמת גן וללימודים בסמינר צה"ל.  כך הפכתי להיות מורה מיד עם שחרורי מצה"ל. משנת 1966 לימדתי בתי ספר בפתח תקווה. באותה  שנה נישאתי לאלי, סבא של עידו, איתו למדתי עד כתה ח' בבית הספר "נוה כבוש". נולדו לנו שלושה ילדים, יפעת זיו וליאור שהוא אבא של עידו. המשכתי ללמד במשך 33 שנים במערכת החינוך, מתוכן השנים הראשונות בפתח תקוה ואחר כך בכפר סבא. משם עברתי לנתניה ללמד באולפן עקיבא כך סגרתי מעגל, מילדה שהייתה עולה חדשה הפכתי למורה שלימדה עולים חדשים ועזרה בקליטתם בארץ החדשה.

נולדו לי תשעה נכדים והם גדלו, ויום אחד הזמין אותי עידו, לספר על ההיסטוריה שלי. ושל משפחתי שמחתי והסכמתי מיד! כתבנו סיפור העמקנו ולמדנו, והגענו לזמן הזה!

הייתה זו התגשמות חלום, מעין העברת הלפיד לדור הבא. אני יודעת שבזכות הספור עידו ימשיך ויספר לדורות הבאים וכך נמשכת השלשלת.

הזוית האישית

עידו-מתעד: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא. למדתי הרבה על ההיסטוריה של משפחתי. היה מעניין, והייתי שמח להמשיך ולהפיץ את הפרויקט.

אורה-מספרת: בשבילי זה ממש התגשמות חלום. לבלות עם נכדי האהוב כשעתיים אחת לשבועיים, תוך כדי לימוד רזי המחשב, כשהוא המורה ואני התלמידה. זו הזדמנות לספר לו ספורים מילדותי שמשתלבים עם "ילדותה" של המדינה. פרקי היסטוריה אותם חוויתי כילדה קטנה ,עולה חדשה מרומניה בראשיתה של המדינה על כל הקשיים, וההתפתחות המדהימה בשבעים שנותיה. עם ששב למולדתו, תחיה אחרי אלפיים שנות גלות, תחיית השפה העברית, הקמת תשתית לקליטת כל אחינו הפזורים ברחבי העולם והקמת חברה למופת. את כל ההתרגשות והזיכרונות שזכיתי להנחיל לנכדי, עידו, הם מתנה יקרת ערך שזכיתי בה הודות לפרויקט.