מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבגדד שבעירק בשנת  1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. יהודי עירק התגוררו בה מאז הגלות הראשונה לפני כ-2,600 שנה. עליתי ארצה בשנת 1950 עם הורי ושני אחים ואחות. הייתי בן שמונה. סבא גברי עם הוריו  ואחיו בשנת עלייתם ארצה (1950). מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה בת שנתיים בלבד, לאחר מלחמה קשה בה נהרגו כ- 6,000 איש. ראש הממשלה בן גוריון קיבל החלטה אסטרטגית כי על אף העוני והמחסור ששררו בארץ, להעלות את מירב יהודי התפוצות ולהכפיל את מספר התושבים ממיליון לשני מיליון. הגענו שש נפשות (שני הורי, אחי נחום, אחותי מרים, ואחי אורי) עם מזוודה אחת בלבד לאחר הנחיתה בשדה התעופה לוד (נתב"ג כיום), עלינו למשאית אשר הסיעה אותנו למחנה עולים "שער עליה" ליד חיפה. שם קיבלנו אוהל עם שש מיטות ושתי שמיכות. שהינו שם כשבועיים ומשם הסיעו אותנו למעברה באזור הכרמל והשם שניתן למקום הוא "כפר עופר" – בסמוך לכפר ערבי נטוש והרוס בשם "עין ראזל" , ממנו ברחו תושביו הערביים במהלך המלחמה שנתיים קודם לכן.

צריף מאולתר שהוקם שימש לנו כבית ספר. אנו הילדים די מהר למדנו עברית מה שלא היה קל להורי שלא ידעו קרוא וכתוב בכלל. אבי החל לעבוד בקרן קיימת לישראל ועסק בנטיעת עצים בהרי הכרמל. לי כילד זכורה תקופה זו כמלאת הרפתקאות ועניין. שוטטנו בהרים וקטפנו פירות רבים ממטעי עצי הפרי הנטושים מסביב, כולל זיתים, תאנים, תותים, סברס, משמש, ענבים, חרובים. חפרנו בבתים ההרוסים ומצאנו כלי בית שונים בהם השתמשנו לצרכנו, כדים, צלחות, כלי אוכל וכיוצא באלה. לא אחת נתקלתי בנחשים ובעקרבים  ששרצו בין האבנים. נעקצתי על ידי דבורים אבל התחברתי נפלא אל הטבע ואל היופי שהיה בו. באחד הימים מצאנו באחד הכדים רימון והתחלנו לשחק בו במסירות באוויר עד שאחד המבוגרים ראה זאת ומיד עצר בעדנו מלהמשיך והגיעה משטרה אשר לקחה אותו מאתנו. זכור לי החורף הראשון שעברנו באוהל – זה היה החורף הקשה ביותר בו נתקלתי במשך כל חיי. קור מקפיא, גשם שוטף ללא הפוגה, רוחות חזקות. שכבנו במיטה ללא יכולת לרדת כאשר זרם המים שטף את ריצפת האוהל. באחד הלילות הרוח העיפה את האוהל ומצאנו עצמנו בלילה חשופים לגשם השוטף. כעבור שנה עברנו לצריף עשוי מפח גלי והרגשנו שדרוג יחסי בתנאי המגורים. שנה לאחר עלייתנו ארצה, בחופש הגדול, הייתי בן תשע, נהגתי לקטוף ארגז סברס עסיסי ולנסוע לבדי באוטובוס לחיפה שם מכרתי ברחוב את הסברס ובכסף שחסכתי קניתי לי שעון יד שעלה לי ארבעים לירות. שעון זה ליווה אותי עד לגיל עשרים. בכפר עופר נולד לי אח נוסף – ציון ובמקביל אחי הבכור נחום נשלח לפנימייה של  עליית הנוער בשם "נעורים" ליד כפר ויתקין בשרון.

עברו שנתיים (1952) ובלחץ אמי שחיפשה כל העת קירבה גאוגרפי עם משפחתה – עברנו לגור במושב חדש בשם עזריקם שליד ישוב ותיק בשם באר טוביה. שם קיבלנו בית בנוי מבלוקים בו חדר אחד + מטבח קטן. בית השימוש היה מחוץ לבית – עשוי מבוטקה מעל בור חפור לעומק. קיבלנו מספר דונמים לעיבוד האדמה לחקלאות שם גידלנו עגבניות, מלפפונים, תפוחי אדמה, בוטנים, אבטיחים. גידלנו עופות בלול. אני זוכר את העבודה הידנית הקשה בטוריה ובמעדר היה עלינו לחרוש, לזרוע, ולגדל את הירקות תוך מאבק עיקש במזיקים ובעישוב המתמיד. זכורה לי התקפה עזה של נחילי ארבה אשר הארץ כוסתה בהם. ענני ארבה התקיפו את גידולנו ועשו שמות ביבולים. בלילות שועלים ונחשים היו חודרים ללול וטרפו לא אחת את התרנגולות. יום יום הייתי חוזר מבית הספר ועובד בשדה עד הערב ביחד עם אבי. את התוצרת  מסרנו ל – "תנובה"  אשר ניכתה את החובות שהצטברו בגין הזרעים, הכלים והדשן והכסף שנותר לא הספיק לקיים את המינימום ההכרחי לחיי יום יום. זכור לי כי הדלות והעוני מנעו ממני כל רצון לחגיגת בר מצוה עליה החלטתי לוותר. הורי נואשו מעיבוד חקלאי. מאחר וכיתה ו' לא הייתה קיימת בכפר עזריקם, עברתי ללמוד בבאר טוביה שם הועסק אבי כשרת של בית הספר. בתום לימודי הייתי נשאר בבית הספר לסייע לאבי בניקוי הכיתות.

אירוע טראומטי שזכור לי מאותה התקופה היה כאשר יצאתי עם חבר לשוטט בסביבה. בשכנות לנו היה בסיס צבאי וליד הגדר היו הרבה תרמילים של כדורי רובה. שיחקנו בתרמילי הכדורים להכות במסמר על הפיקה וקול נפץ נשמע. יום אחד לא מצאנו מסמר והשתמשנו בכדור חי כאשר הקליע שימש כמסמר וחברי היכה בכדור החי אשר הוחזק מעל הפיקה של תרמיל ריק והכדור החי התפוצץ לו בידיים ורסיס פגע לו בעורק הצוואר הראשי וראיתי זרם דם חזק אשר נשטף מצווארו הפגוע צרחתי והייתי בשוק, למזלו של חברי – חיילים מהבסיס ששמעו את הפיצוץ ואת צרחותי, מיהרו להגיע ולעצור לו את זרם הדם ולפנותו לבית חולים קפלן והצילו את חייו. אני נפגעתי מרסיס קטן שחדר דרך הנעל ופגע בציפורן הבוהן. בעזריקם נולד לי אח נוסף אברהם.

הורי לא עמדו בעומס החיים הנדרש מהם לעיבוד משק חקלאי המניב פרנסה של מינימום לקיום. ובתוספת געגועים עזים של אמי לגור ליד אמא שלה, אחיותיה ואחיה, עברנו לגור בנס ציונה "בבית" נטוש של ערבי. בית שהכיל חדר אחד בו התגוררנו על הרצפה שמונה נפשות, וחדר מדרגות שבריצפתו נוהל "מטבח". שירותים  וברז מים– בחוץ בחצר.

הצפיפות אילצה את הורי להעבירני אל פנימייה של "עליית הנוער" בנעורים שליד כפר ויתקין שם למד אחי הגדול נחום. זה היה בית ספר יסודי–חקלאי ולמדתי בו שנתיים- כיתות ז'–ח'. אלה היו השנתיים היפות ביותר בחיי עד לאותו הזמן. זכינו לגור שם ארבעה בחדר עם מיטה, סדינים, שמיכות, תזונה משביעה  בחדר האוכל. לזכות בהשקעה רבה מצד המורים והמדריכים של הפנימיה שראו בתפקידם שליחות. העניקו לנו חום ואהבה וטיפחו בנו את אהבת הארץ בה טיילנו לאורכה ולרוחבה. טיפסנו למצדה בשביל הנחש, ונעזרנו בחבלים על מנת לסיים את שלב הטיפוס האחרון. איכות הצוות שטיפל בנו הייתה גבוהה. עברו מאז שישים ושלוש שנים ואני זוכר בחום את חנה- אם הבית המסורה. את אריאלה  – עוזרתה. את המורה למוזיקה שהיה מלחין נודע – עמנואל זמיר. את המורה לגאוגרפיה שגר בכפר ויתקין הסמוך –  יהודה זיו. התגבשנו כחברים ועם שניים מהם שמרתי על קשר במשך  כחמישים שנה. לפני הצהרים נהגנו ללמוד ואחר הצהרים נהגנו לעבוד בחקלאות, ברפת, בלול, בגינון ובמשק הבית.

נפרדתי בצער מכפר הנוער נעורים וחזרתי הביתה אל הורי לנס ציונה לבית הצפוף בו הדלות רבה. התלבטתי עם הורי לגבי ההמשך, לצאת ולעבוד בגיל 15 ולעזור בפרנסת המשפחה? או לנסות להמשיך וללמוד בבית ספר תיכון? באותם הימים של שנת 1957 – בית ספר תיכון נחשב כמו אוניברסיטה היום. למדו בו רק אלה שיכלו לשלם שכר לימוד. חוק לימוד חובה חל רק על בית ספר יסודי.  שבוע לפני תחילת שנת הלימודים – הצלחנו אמי ואני להגיע לבית ספר "תיכון מאוחד רחובות" (לימים בית ספר תיכון דה שליט) ונרשמתי בו  לאחת משלוש כיתות ט' בה עוד היה מקום – במגמה פדגוגית (במגמה הומנית וריאלית לא היה מקום). בית הספר היה בית ספר אזורי בו למדו כל התלמידים במרחב שבין נס ציונה לבין באר טוביה וכפר ורבורג שבדרום. פגשתי בו חלק מהתלמידים איתם למדתי בכיתה ו' בבאר טוביה ועם אחד מהם זוהר ברקוביץ (ברעם) חלקתי את השולחן המשותף במשך ארבע שנותי בתיכון. בהמשך נותרנו בקשר עד עצם היום הזה. הוא התמחה כגיאוגף, יזם וייסד את "כפר חשמונאי" – אתר תיירותי ליד הישוב שילת.

ימים קשים היו מנת חלקי בתיכון. למזלי היה נהוג ללבוש תלבושת אחידה בבית הספר, אך אצבע רגלי הגיחה מתוך נעלי הקרועה. קינאתי בתלמידים שהיו מגיעים עם כריך פסטרמה או היו קונים דברי מאפה בקיוסק הסמוך ואני עם כריך מרוח במרגרינה עליו פיזרתי מעט סוכר. בבית לא היה לי מקום לעשות שיעורי בית. ספרים לא היו לי בנמצא– להורי לא היה כסף לקנות. את שיעורי הבית הכנתי על המדרגות שמעל ל-"מטבח". לא אחת נקראתי אל מזכירות בית הספר וננזפתי על שהורי אינם משלמים את שכר הלימוד. הוזהרתי שלימודי יופסקו. עמדתי שם עם מבט נואש ללא תגובה. בהמשך קיבלו המורים הוראה להוציאני מהכיתה בתחילת השיעור. נאלצתי לצאת אך התגנבתי מחדש לשיעור שאחריו. קינאתי בכל חברי לכיתה – בני "ההתיישבות העובדת". בכיתתי היו רק שתי תלמידות מנס ציונה (יהודית שמיון ובתיה טביב) כל השאר היו תלמידים מרחובות ודרומה. על מנת שאוכל לנסוע לבית הספר באוטובוס מנס ציונה לרחובות, התחלתי לתת שיעורים פרטיים לילד מהשכונה ולימדתי אותו תנ"ך וחשבון.

בימי שישי הייתי הולך לעבוד בהכנת מגרש הכדורגל של קבוצת הכדורגל של המושבה נס ציונה, מגרש שאת קווי המגרש היה צריך לסמן בסיד לבן כולל קוויו החיצוניים, קווי רחבת ה-16 וה-5 מטר. בשעות אחר הצהרים הייתי הולך לעבוד בחנות "מכשירי כתיבה" בה מכרו גם ספרים ועיתונים. קיבלתי תמורה בספרים ובמחברות. הייתי זקוק מאד למצוא חברים. איך אעשה זאת? נרשמתי לקבוצת הכדורגל של הפועל נערים נס ציונה והייתי מתאמן פעמיים בשבוע בשעות הערב ובשבת היה מתקיים משחק ליגה. במשך שנה שלמה לא זכיתי להשתתף ולו במשחק ליגה אחד– לא הייתי עדיין ברמה מספקת אבל המוטיבציה שלי הייתה גבוהה והדבקות במטרה הובילוני בסופו של דבר, להמשיך ולהתקדם עד אשר זכיתי לשחק  גם בקבוצת הנוער וגם משחק אחד בקבוצת הבוגרים (בה שיחק גם יענקלה שוחטוביץ לימים יעקב שחר הבעלים של קבוצת מכבי חיפה כיום). אבל המטרה שלי הייתה רכישת חברים ואכן הצלחתי בכך והתברגתי היטב בקרב בני גילי תושבי נס ציונה עימם קיימתי קשרים עד עצם היום הזה. נהוג היה באותם הימים לקנות בהקפה את מצרכי המזון במכולת השכונתית. הורי היו קונים והחשבון בפנקס בעל המכולת היה מצטבר ובסוף החודש היה צריך להתייצב  במכולת, לבדוק את החשבון, לשלמו ולפתוח חשבון חדש. מה לעשות והורי לא ידעו קרוא וכתוב ואני הייתי "המשכיל" במשפחה (אחי הגדול עבר ללמוד בבית הספר "מבואות ים" שבמכמורת), כל אחי היו קטנים ממנו ועלי הוטל לגשת להתחשבן ולשלם לבעל המכולת. נשלחתי כמעט תמיד עם מזומן חלקי וזעום ביחס לחוב והייתי סופג מבעל המכולת את כל הצעקות והאיומים שיפסיק למכור לנו בהקפה. הייתי עומד שם בוש ונכלם ללא אומר.

בבית הספר היסודי שבכפר הנוער "נעורים" לא לימדו אנגלית. על כן התחלתי את התיכון ללא ידיעת ה A,B,C….. לכן בשיעורי האנגלית לא השתתפתי. כך נמשך הדבר שנתיים עד אשר לקראת העלייה לכיתה יא' נאמר לי במפורש ללא עמידה במבחן באנגלית בתחילת שנת הלימודים – אודח מבית הספר. הייתי בלחץ. החלטתי לא לוותר. בחופש הגדול הלכתי לעבוד שמונה שעות ביום בגיזום עצי התפוזים של פרדס בראשון לציון. בכסף שקיבלתי נרשמתי לקורס אינטנסיבי באנגלית רמת מתחילים שהתקיים יום יום בשעות הערב. הייתי חוזר ממנו בשעה עשר בערב ומתחיל להכין את שיעורי הבית שקיבלנו. בחצות הייתי הולך לישון וקם בשש בבוקר ליום עבודה חדש בפרדס. זה היה "חופש גדול" בלתי נשכח. בתחילת שנה צהלתי כשעברתי את המבחן והמשכתי ללמוד. המורים בבית הספר היו נפלאים. ראו בהוראה שליחות והתנדבות. המורה לספרות היה דר' בוסאק. המורה לתנ"ך הייתה מחנכת הכיתה דר' פרק אשר גם התנדבה לתת לי שיעורי עזר פרטיים בתנ"ך ללא תמורה. הייתי טוב בלימודי המתמטיקה ואת בחינת הבגרות עשינו בכיתה יא. בבחינת הבגרות השגתי את הציון טוב מאד.

יום אחד קיבלתי בדואר חוברת צבעונית מאוירת במטוסי קרב של חיל האוויר לה צורף מכתב ממפקד חיל האוויר דאז האלוף דן טולקובסקי, המזמין אותי להתנדב לקורס טיס.  הצגתי את ההזמנה לחברי בבית הספר – התהלכתי שם כטווס. מכל שלושת כיתות יב' רק שניים זכו לקבל זימון יוקרתי זה. אני ועוד חבר אתו גם למדתי בכיתה ו' בבאר טוביה – משה זילברבוש מכפר ורבורג שלמד בכיתה הריאלית ואשר לימים הגיע עד לשלב המתקדם של קורס הטיס אך לבסוף הודח ממנו. בנס ציונה הוקמה שכונה חדשה, שכונת יד אליעזר הכוללת מבני קבע לעולים אליה פונו העולים ממעברת נס ציונה. הורי נכללו בתוכנית. בתמורה לבית הערבי בו גרנו קיבלו החזר של 500 לירות ואבי חתם על משכנתא של 8,500 לירות. כך מצאנו עצמנו גרים סוף סוף בבית חדש אשר הצטייר לנו כהגשמת חלום: בבית הייתה  מקלחת ואסלת שירותים!! היה מטבח!! היו שני חדרים וסלון!!

להורי נולד יורם בן הזקונים שלהם וכעת אנחנו ששה אחים ואחות אחת בדירה בה מתגוררים 9 נפשות וכל שטחה הוא 59 מ"ר. אני בכיתה י"ב , מיועד להתגייס לקורס הטייס. החלטתי להתמקד בלימודי על מנת להשיג תעודת בגרות. זה יעזור לי לנסות להתחיל לעבוד מוקדם ככל האפשר במטרה לסייע בפרנסת המשפחה. החלטתי כי אני פורש ממשחקי כדורגל. ביום שישי יום הולדתי ה- 22.07.1961 נבחנתי בבחינת הבגרות האחרונה וביום ראשון ה- 24.07.1961 גויסתי לצה"ל והוצבתי למחזור 40 של קורס הטיס. את מסיבת הסיום של התיכון החמצתי. כאשר עמדתי על מגרש המסדרים בתל נוף ומפקד חיל האוויר עזר ויצמן העניק לי את כנפי הנווט – ידעתי כי הסתיים פרק בחיי, פרק בן שלוש עשרה שנים של פליט – עולה חדש אשר נקלט באהבה רבה על ידי היישוב במדינת ישראל ואשר הרבה אנשים חדורי אמונה ואידאלים עמדו לצדי, עזרו לי להיקלט ולהיות לאזרח ישראלי לכל דבר.

שנתיים לאחר גיוסי קיבלתי את משכורתי הראשונה בקבע ובה רכשתי למשפחה את המקרר הראשון לבית – איזו מהפכה! איזו טכנולוגיה!! לא עוד עיסוק עם בלוקי הקרח אשר יום יום היה צריך לרכוש מהמשאית העוברת בשכונה ומוכרת קרח לאזרחים. נסגרו בתי החרושת לקרח. החל עידן חדש. מפקד חיל האוויר  אלוף עזר ויצמן מעניק לי את כנפי הנווט בתל נוף (1963).

גבריאל לביא תרם סיפורים נוסף למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

תרומתי במבצע אנטבה

רסיסי זכרונות ילדות מעיראק

האישה של חיי