מאגר סיפורי מורשת

שמי עזת בן דוד, עליתי לארץ מפרס (איראן) בשנת 1953 (המדינה הייתה בת חמש) עם הוריי.

באותם ימים היו מגייסים חיילים לצבא האיראני. היה לי אח אחד ושמו משה. משה היה בן 18 ובאו לגייסו לצבא. הוא סירב, כמצוות ההורים. אבי, שהיה עשיר, דחה את הגיוס של אחי בשנה (תמורת כסף). השנה עברה, ושוב באו לגייס את משה. וראו זה פלא – בבוקר כשאימא השכימה קום, היא מצאה על השולחן פתק ובו כתוב: "שלום, עזבתי לישראל".

אימא בכתה כל הזמן, היא רצתה את בנה. אבא הסכים להשאיר את הבית מאחור, את מפעל השטיחים שלו ולעלות לישראל בעקבות הבן שברח. כשעלינו הייתי אחרי כיתה א'. עלינו מבלי לקחת דבר. ההורים הזמינו הביתה תופרת מוסלמית בשם הג'ר שתפרה לנו מבחר חליפות בגדים. היינו צריכים ללבוש את הבגדים האלה עלינו מפני שלא היינו יכולים לקחת איתנו דבר. עלינו מאיראן צפונה לטורקיה באוטובוסים, ברכבות, ואפילו בטורקיה הגענו עם עגלה וסוס לחוף הים. החושך והמים והנסיעה המטורפת בסוס ועגלה שיגעו אותנו. חיכינו בתור לסירה שתבוא לקחת אותנו לאונייה. הסירה עשתה דרכה הלוך וחזור, עד שהובילה את כל האנשים מהחוף לאונייה. היינו באוניה תשעה ימים ותשעה לילות עד שהגענו מדרום אנטליה לארץ ישראל.

במשך תשעה ימים ראינו מהאוניה רק כחול וכחול. והנה פתאום אנחנו רואים – אורות! האנשים מאוד התלהבו. ואז נודע לנו שזו היא חיפה, והגענו לארץ ישראל! כל האנשים ירדו מהאונייה, והגברים כולם שכבו עם הפנים לאדמה, מנשקים את אדמת המולדת ומודים לבורא עולם על הגיענו ארצה. משם הועברנו לשער העלייה, שם קיבלנו קצת מידע על הארץ. חיינו באוהלים, אוהל לכל משפחה, קיבלנו מזרונים, שמיכות ומיטות ברזל. היינו זמן קצר בשער העלייה (ליד חיפה) ומשם עברנו למעברה בשם שמרון.

במעברה היו אנשים מכל מיני הגלויות. היו דוברי פרסית, ערבית, מרוקאית, רומנית, גרמנית ועוד. לא הבנו אחד את השני. גם הלבוש היה שונה בין כל אחד, וגם המאכלים. במעברה הקימו בית ספר שעיקר תפקידו היה הנחלת הלשון העברית לילדים הצעירים. התכנסנו בו גילאי 6-14 ולמדנו עברית מילדי נהלל (מהמושב הקרוב) שהתנדבו לצורך זה. השפה שימשה לקשר בינינו והעברת מידע. בית הספר בנהלל קלט את ילדי העולים שידעו כבר את השפה העברית בהנהלתה של המורה יהודית אלקנה ז"ל. המורה יהודית קיבלה כל יום את ילדי העולים שהלכו ברגל משמרון לנהלל, בגשם השוטף של שנות החמישים. יום אחד, קרה מקרה מוזר. הילדה ששמה אסתר הביאה איתה לקבוצה מעיל גשם גדול. היא הייתה ילדה טובה ולא לקחה את המעיל גשם לעצמה ואיפשרה לכולם לקחת מחסה מתחת למעיל מהגשם הזועף. וכך הלכנו קבוצה של ילדים עם מעיל גשם גדול מעלינו עד לבית הספר.

בדרך כלל הגענו לבית הספר רטובים עד ללבנים. המורה, שנהגה לאסוף בגדים, החליפה לנו, תלתה את בגדינו לייבוש, ואחרי כוס תה חם, הושיבה אותנו ללמוד. לאחר הלימודים נהגנו ללכת בקבוצות לגבעות של זרזיר (אז היו שם חמישה עד עשרה פחונים ובהם גרו ערבים) שם ליקטנו את פרחי העונה: כלניות, רקפות, ועוד, ובסוף היום עמדנו כל הקבוצה במעגל עם המון פרחים בידיים, העפנו אותם לאוויר, וזה היה האות שנגמר היום וחזרנו הביתה. בעקבות מנהג זה קמה החברה להגנת הטבע, שתפקידה לשמור על הטבע: הצומח, החי, והדומם.

חיינו במעברה כשלוש שנים ואז הועברנו ליישוב קבע. היו שעברו למגדל העמק, ליישובים בסביבה, ואנחנו עברנו לרמת- ישי, שם קיבלנו בית מעמיגור, בן שני חדרים. אבל זה היה בית מבלוקים, ולא צריף. כבר נגמרה תקופת הצנע והיה אוכל כמו שצריך, אבל לא היה חשמל. לא היו כלי תחבורה. נהגנו לקנות בלוקי קרח פעמיים בשבוע ולשים אותם במקרר כדי לשמור על המאכלים. נהגנו לקנות נפט כדי להפעיל פתיליות לבישול.

הזוית האישית

מיכל: היה מאוד מעניין וכיף לעבוד ביחד עם סבתא.

עזת: היה לי כיף ונהדר, וזה ממש חלום שמתגשם.