מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל גנון, נולדתי בשנת 1945 בעיר בוקרשט שברומניה לבית משפחת אליאסקו. עלינו לארץ בשנת 1958 ורציתי לספר את סיפור עלייתי מרומניה לארץ ישראל.

היו אלו זמנים של שלטון קומוניסטי ברומניה, אז לא אפשרו יציאה חופשית לארצות אחרות. המשפחה שלי כללה את אבא ואמא שלי, אחותי הגדולה, אני ואחותי הקטנה, שהינו כמעט באותו גיל. היינו מאוד ציונים והעליה לארץ ישראל היתה החלום שלנו.

לאמא שלי היו כבר שתי אחיות בארץ והיא התגעגעה אליהן מאוד. גם כל המשחקים שלנו, הבנות הצעירות, היו סביב העלייה לארץ. המשחק האהוב ביותר היה כשנכנסנו למן ארגז מצעים גדול ודמיינו שאנחנו בתוך אנייה עולים לארץ.

במשך שנים הגשנו בקשות לעלות לארץ ונענינו בשלילה. בשנת 1958 פתאום קיבלנו הודעה, שתוך חודש אנחנו יכולים לעזוב את רומניה ולעלות לארץ. אני לא בדיוק יודעת מה הסיבה, אך כנראה היו צריכים את הבית שלנו בשביל משפחה אמידה יותר. היה לנו בית מאוד גדול ומרשים.

אנחנו, הבנות הצעירות לא ידענו אבל מסתבר שאת האישור עלייה לארץ ישראל קבלנו רק אמא אני ואחותי הקטנה. אבא ואחותי הגדולה לא קבלו.

אבא שלי לא היה מוכן בשום אופן לפרק את המשפחה, מה שקרה פעמים רבות למשפחות שעלו לארץ ולא ויתר. הוא הלך לכל משרדי הממשלה ושילם הרבה כסף ובסופו של דבר קיבלו הוא ואחותי הגדולה את האישור לעלות. תוך חודש היינו צריכים למכור את כל תכולת הבית ולעלות ארצה. הרבה דברים נתנו מתנה כמו: מכשירי חשמל וכלי מטבח שנתנו לעוזרת שגידלה אותנו מאז שנולדנו.

זו הייתה תקופה מאוד עמוסה ומלחיצה.

אז הגיע היום המיוחל. בתאריך  15.3.1958 נסענו לתחנת הרכבת.

היינו בבית של חברים קרוב לרכבת. אבא ואחותי הגדולה היו כל היום במכס כי לא נתנו להוציא כמעט שום דבר. אפילו תמונות ומסמכים ובוודאי כל דבר בעל ערך כספי. תכשיטים הורידו לנו במכס ולקחו גם את הפרווה של המעילים. זה היה בחורף ובלי מעיל הפרווה היה לי קר מאוד. אבל לא היה אכפת לנו. אבא שלי הגיע ממש ברגע האחרון עם אחותי וזה היה מאוד מלחיץ. כל השכנים עזרו לאבא להתארגן, אחד נתן לו לאכול אחד נעל לו נעלים כי אסור היה להפסיד את הרכבת.

בלילה כולנו עלינו לרכבת לבודפשט בהונגריה ושם, כשעברנו את הגבול, אבא פתח בקבוק שמפניה ושתינו לחיים. היינו מאוד מאושרים. זאת הייתה העלייה האחרונה מרומניה לכמה השנים הבאות אז ממש היה לנו מזל. בבודפשט החלפנו רכבת  לווינה, בירת אוסטריה. אלו היו התחנות הקבועות של הרכבת.

כשהגענו לווינה, קיבל אותנו חבר טוב של אבא שלי בשם הרמן. הוא היה מאוד עשיר ולקח אותנו למלון סהר שהוא מלון מאוד מפורסם. סידרו לנו חדרים ונשארנו שם 4 ימים. טילנו קצת בווינה, ראינו בפעם הראשונה מדרגות נעות וגם ראינו אופרטה. הרמן גם לקח אותנו לאכול שניצל אוסטרי מאוד מיוחד וטעים. אחרי 4 ימים עלינו לרכבת לנפולי באיטליה, שהיא עיר נמל, כדי לעלות לאנייה לישראל. האנייה שלנו נקראה בשם "ארצה", אנייה ישראלית שהשיטה עולים לישראל. האנייה הייתה קטנה והתנדנדה הרבה אז אני לא הרגשתי טוב. בכל זאת יצאנו מהחדרים לחדר האוכל ולערבי הריקודים. הפלגנו 4 ימים. ביום הרביעי הגענו לנמל חיפה ושם קבלו אותנו בשוקו חם ועוגות. היה מאוד מרגש.

אמא שלי פגשה את שתי האחיות שלה והם בכו והתחבקו ופעם ראשונה הכרנו את הדודות שלנו. מצד אבא, הייתה בארץ רק דודה מבוגרת בבית אבות שבקרנו אותה מדי פעם. לאחות אחת של אמא שלי היו שני ילדים ולשנייה שני ילדים מאומצים.

אחרי קבלת הפנים בחיפה לקחו אותנו עם עוד 30 או 40 איש לגדרה. לא שאלנו שאלות. בגדרה נכנסנו לבתים חדשים קטנים ודו משפחתיים של הסוכנות. 36 מטר רבוע לכל משפחה ובלילה הראשון ישנו על מיטות סוכנות. בלילה השני כבר קנינו ספות שנפתחות למיטה. נציגי הסוכנות נתנו לנו דברים לקיום כמו אוכל למשך חמישה ימים. אחרי זה היינו צריכים להסתדר.

סבתי מימין עם שתי אחיותיה ואמם.

אחרי 3 חודשים אנחנו הילדות הצעירות עברנו לקיבוץ רוחמה ואחותי הגדולה הלכה לקיבוץ חצור ללמוד באולפן עברית. הבית בגדרה היה של הסוכנות והם נתנו לאבא שלי אפשרות לשלם כל חודש 25 לירות ואז בתוך 25 שנה הבית יהיה שלו וכך היה. כל חודש היינו נוסעות לבקר את ההורים בגדרה. הייתה לנו שם חצר גדולה עם עצי פרי והיה מאוד כיף.

ההורים שלי כמעט ולא דברו עברית אבל הבינו אותם והם נקלטו בארץ לא רע.

הזוית האישית

סבתא מיכל: אבא שלי, הלך לכל משרדי הממשלה ושילם הרבה כסף ובסופו של דבר קיבלו הוא ואחותי הגדולה את האישור לעלות

נכדתי המתוקה ליה