מאגר סיפורי מורשת

עצם זה ששמענו שאנחנו עולים לארץ הייתה שמחה רבה, והטיסה עצמה הייתה חוויה גדולה, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שטסתי במטוס. אבא שלי היה ציוני, ולכן עלינו מבין הראשונים בשנה שבה עירקים עלו לארץ.

נולדתי בשנת 1939, ועלינו לארץ בשנת 1950, כאשר הייתי בת 11. עלינו חמש נפשות אמי, אבי, אני, אחי יעקב, ואחותי שושנה. בארץ נולדו לי עוד שני אחים ואחות דוד, אראלה וגדעון.

כיוון שהעלייה הייתה בחופזה, רוב המשפחות לא הצליחו למכור את רכושם, וכך גם אנחנו.

 

בעירק גרנו בבית יפה ומהודר, ועלינו לארץ בבגדים יפים ומכובדים, אשר לא התאימו לאקלים שבארץ ישראל, ולאופנה הספורטיבית שבארץ ישראל. שהגענו לארץ הייתה אכזבה קלה משום ששיכנו אותנו באוהלים, ובהמשך שיכנו אותנו בצריפים. היה לנו מחסור כלכלי, משום שבאנו בלי כסף, ובארץ הייתה תקופת צנע.

אמא שלי הייתה עקרת בית גם בעירק וגם בישראל. בישראל אבא שלי היה צריך לעבוד בבניין, דבר שלא היה לו רגיל, משום שבעירק הוא ניהל חנות. גם בעירק, וגם בישראל, למדתי בבית ספר יהודי. אומנם בית הספר היה יהודי, אבל דיברנו בו בערבית עירקית.

המגורים באוהל היו קשים והשירותים היו בחוץ. היה לנו קשה להתאקלם עם השפה הזרה. אמא שלי דאגה לנו מאוד, כי הגענו בתקופה של חורף, ומזג האוויר היה קריר וגשום. לא היה אספלט, אלא חולות שעליהם הוקמו האוהלים, והכל היה לא סלול.

 

כדי להתגבר על המצב הקשה, החליט בן גוריון, ראש הממשלה, על "משטר צנע". תחילה הקיצוב היה על מוצרי מזון. לכל משפחה – כולל משפחתי – חולקו תלושי מזון, אשר חולקו באופן אחיד ושווה ביחס לגודל המשפחה. גם עשירים  וגם עניים קיבלו את אותה כמות התלושים. לי ולמשפחתי, המעבר לתקופת צנע היה קשה מאוד, כיוון שלא היה מצב כזה בעירק וגם לא ידענו שזה המצב בארץ ישראל.

 

הזמן עשה את שלו, למדתי את השפה, עברתי למגורים נעימים יותר, תקופת הצנע חלפה, התבגרתי, ועבדתי. התחתנתי, וילדתי 3 בנים וכרגע יש לי 8 נכדים. אני שמחה בחלקי במדינת ישראל.